הכל צחיק

ערפאת עומד על מרפסת בנורבגיה, מאחוריו שלט: "הוזה המדינה הפלשתינית", הוא מתבונן מהורהר על העיר וממלמל לעצמו: "באוסלו ייסדתי את מדינת פלשתין". לאחר כמה שניות נדלק לו רעיון מבריק, הוא מרים את ידיו ואומר בפאתוס: "אם תרצחו אין זו אגדה"...

מחמוד עבאס עומד לפני שופט בבית המשפט בהאג. האם אתה מודה שאתה מכחיש שואה? אבו מאזן מזועזע: זו עלילת דם, אני מכחיש בתוקף! השופט מתעניין: זה לא נכון? וודאי שלא, השואה זו עלילת דם, אני מכחיש אותה בתוקף.

גם מחכה וגם מצפה

מחמוד עבאס נואם: די לגזענות! יודן ראוס! אני רוצה מדינה פלשתינית נקיה מיהודים, וזכות שיבה למיליון פלשתינים שיחיו בתוך המדינה היהודית. אני רוצה גם וגם, אני גם מחכה לזה וגם מצפה לזה...

פרסומת אחת וחזרנו. אוהב לרכל? תגיד I love rachel, אם תלמד אצלנו לא יאמינו שנולדת... חזרנו. פרשת השבוע, פרשת ניצבים. נעבור בשידור חי למסיבת עיתונאים עם צמרת המשטרה. יושב פאנל קצינים בכירים עם כובע שוטר, שרוך משטרה ודרגות, אך כתונת פסים של מדי אסיר. עיתונאי קם ושואל: אדוני הניצב, מה עושה המשטרה בנוגע למגיפת ההטרדות המיניות שפשטה במדינה? הניצבים נראים מבולבלים, מסתכלים זה על זה, מסובבים ידיים כמבקשי הסבר. העיתונאי, לא חשוב מי, תענה אתה. ובכן הציבור יכול להיות רגוע, המשטרה פועלת נמרצות, כל מתלוננת זוכה להיפגש בארבע עיניים אישית עם אחד מאיתנו, היו רגועים נשותיכם בידיים הבכירות ביותר. עיתונאי אחר קם: סליחה, מה זה הבגדים האלו, מדים חדשים? לא, מה פתאום, זה של השב"ס, יש לנו פשוט עכשיו פגישה אחרת, אנחנו ממהרים, המסיבה הסתיימה, תודה. חוזרים לקריין, ובכן הניצבים ניצבים כעת בפני שופט, נעבור לבית המשפט העליון. רואים את אותם ניצבים, ומולם הפעם חבורת שופטים. שופט: קיימתם יחסי מין עם כפופותיכם נגד רצונן תוך ניצול מרות כשהן חוששות לסרב משום שהן משקשקות מאימה, זה מאוד מטריד. ניצב: אל תטריד את עצמך בזוטות, סך-הכל זו נורמה מקובלת, עשבים שוטים. השופט: אני מצטער מאוד, אינני מקבל זאת, אני מטיל עליכם נזיפה, לא סתם נזיפה. אלא נזיפה חמורה! מאוד! עם קלון! פויה, תתביישו. חופשיים. הניצבים יוצאים והשופטים משוחחים ביניהם: ממש מטריד מה שהניצבים האלו עושים. השופטים מהנהנים ומסכימים ביניהם: מאוד מטריד, מאוד. אגב, מה בנוגע לקצב? מה הקשר? מקרה אחר לגמרי, הוא קיים יחסים עם כפופתו נגד רצונה תוך ניצול מרות. מזעזע, פשוט אנס חסר מצפון שביצע אונס אכזרי בדם קר ולא שעה לתחנוניה, אין שום מקום להשוואה... אהם אהם, ומה בנוגע לצדק? השופטים נראים מבולבלים, מתבוננים זה על זה, מניעים ידיהם בתמיהה, נדים בראשיהם, מקמטים מצחיהם, מנסים להיזכר מניין המילה נשמעת מוכרת: יופיטר?...

ועדת הפרס מתכנסת, היו"ר מודיע: רבותי, אנחנו מחליטים להתפטר עקב התערבות מזעזעת של ראש הממשלה בעינייני המדינה. באיזו זכות הוא מעז לעשות זאת? מי נתן לו מנדט? מי בחר אותו? למי הוא חושב את עצמו? פשוט מזעזע, לא ניתן לדמוקרטיה לזהם אותנו, לא ניתן ידנו לסתימת פיותנו. מסכימים? ודאי, ודאי, כולם מהנהנים. וכעת נחליט למי להעניק את פרס ישראל: פרס לי, פרס לך, פרס לחבר שלי, פרס לחבר שלך. מה בנוגע לאריאל זילבר? מה פתאום, יש לו דעות איומות. מה בנוגע לזמר בניון? לא ולא, הוא לא איש שלום. מה בנוגע לחופש ביטוי להיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין? אוי ואבוי, השתגעת? הוא אומר את האמת. האם ראוי להעניק לפרופ' אומן תואר דוקטור כבוד? ודאי שלא, דעותיו אינן מכובדות. האם יש חתן פרס נובל אחר שראוי לקבל תואר כבוד? ללא היסוס פה אחד: ערפאת.

הפגנה של נאורים אי-שם ברחבי שנקין: "די להכללות בבני אדם", "כל הערבים בדיוק כמונו", "אל לנו לרדת לרמה שלהם", "חייל שלנו = אלף לוחמי חופש שלהם".

תפילה בבית כנסת לעדות השמאל בשנקין לרגל אירועי חדוות השלום: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת השלום, וגם אם יתמהמה בוא יבוא ברגע בו נברח מהשטחים"...

חץ (וקטור) מהמילה ערב למילה מערב. המורה: היום נלמד על מעגל. כך נראה "מעגל האלימות", מצביע על החץ. אם הערבים יניחו את נשקם יגיע הקץ למלחמה, אם ישראל תניח את נשקה יגיע הקץ לישראל. הדבר הזה מכונה אצלנו: מעגל. משהו לא ברור ילדים?

השופט למרזל: אמרת שרוב הערבים תומכים בטרור, אתה גזען! מרזל: אני? ומה אתכם?... מדוע ערבים לא מגויסים לצה"ל? מדינת ישראל בכבודה ובעצמה מכריזה בגלוי שאין לה אמון בחלק ניכר מאזרחיה על-רקע מוצאם. מסקנה: ישראל היא מדינה גזענית בחסות שלטון החוק. החלטה: החלטתי לפסול אתכם! השופט נדהם...

ציפי ובוז'י נרדמים ובחלומם ארה"ב 2017 קמפ דייוויד, טקס פרוץ השלום. דגלים של ארה"ב, ישראל, פלשתין, חמאס, מצרים, ירדן, סוריה, אירן, דאעש. אווירה חגיגית, ביבי מתחבק ומתנשקק עם אבו מאזן, ליברמן עם אסד, בוגי עם נסראללה, ציפי תוך כדי ריקוד סלואו עם חמינאי, שואלת לוחשת על אוזנו בחושניות: למה אתם מפתחים פצצות מימן? זה למטרות שלום. מרזל וזועבי, טיבי ופייגלין, בוז'י עם הכבשה שושנה. פרס מנסה להכנס למחשב שלו ומשתגע: אוף שכחתי את הלוזר ניים... אובמה וקרי השושבינים המאושרים מכריזים: מוטב מאוחר, למה לא עשינו זאת קודם? כל-כך פשוט, חוזרים לגבולות 67 והינה פורץ השלום. מחבלי דאעש ובוקו חראם מצטרפים לריקודי הורה יחד עם מתנחלים. אבו מאזן מכריז: הארגון לשחרור פלשתין שהוקם בשנת 56 למען שחרור האדמות שיכבשו ב-67 הגשים סוף-סוף את חלומו... (אפשר להמשיך, אין גבול לדמיון)...

המחנה הציוני בביקור נשיאותי בארה"ב. בוז'י משתחווה לאובמה, ציפי מנשקת את ידו, שלום הוד נשיאותו. "וולקם זועבי וציונה". "בוז'י וציפורה" הם מתקנים. אובמה לא מתבלבל: "שלום ציונים, הציגו בפני את הגבולות שלכם". בוז'י שולף גומי ארוך, אובמה משחק עמו מותח ומשחרר. "גרייט, יופי של גבולות קשוחים. מה בנוגע לקווים האדומים"? בלי להתבלבל ציפי שולפת מייד עפרון אדום: "היכן לצייר את הקו הוד נשיאותו"? "ציפי"! גוער בה הנשיא, "אוה סליחה", היא שולפת מחק. "יפה, הקווים האדומים שלכם בהחלט מקובלים עליי. אנחנו נסתדר מצויין, אתם תהיו הפרובינציה הציונית שלי". "תודה הוד נשיאותו", הם מנשקים את רגליו והולכים. בארץ הם מספרים בהתלהבות: הייתה פגישה נפלאה, היחסים מצויינים, אין חילוקי דעות.

כינוס של מפלגת העבודה, מנסים לבחור שם חדש למפלגה. בוז'י: אני מציע "המחנה היוני". ציפי: זה שם רך מדי שלא מבטא את עוצמת היוניות שלנו, אני מעדיפה "המחנה הקיצוני", קיצוני יוני כמובן. בוז'י מתעקש: יוני! ציפי בשלה: קיצוני! מתקוטטים: יוני, קיצוני, יוני, קיצני... מישהו מתערב: לא לריב, בואו נפתור את הבעיה במו"מ. ציפי, האם את מוכנה ללכת לקראת בוז'י ולוותר על האות ק'? ציפי: אשקול זאת בחיוב. יפה, בוז'י, האם אתה מוכן ללכת לקראת ציפי ולהוסיף צ'? בוז'י: טוב, נו... קריין: וכך נבחר השם החדש למפלגת העבודה...

כיתה. המורה: שלום תלמידים, בוחן פתע. שאלה אחת: במה צדק השמאל? בהצלחה. התלמידים הממורמרים כועסים ומתחילים לצאת בזה אחר זה. מחזירים דף ריק עם שם בלבד, ומתלוננים: איזו שאלה קשה. כיתוב "לאחר 5 דקות". רואים את כל התלמידים יושבים, המורה מחלק להם חזרה את הדפים הריקים ובכל אחד מהם ציון 100. המורה בהתפעלות: כל הכבוד כיתה מצטיינת. כולכם צדקתם.

מנכ"ל יוצא מהלימוזינה שלו ומדבר בטלפון: "בשלב הראשון תשלחי זימונים לשימוע ל-100 עובדים, תכיני את הלשכה החדשה המפוארת ליו"ר ועד העובדים, תדאגי שהמטוס הפרטי יהיה מוכן לטיסה בעוד שעתיים". מגיע לדירה ישנה, דופק בדלת. "אימא מה שלומך"? "קשה, קשה", מתחבקים. הבאתי לך קצת מזומנים, הוא נותן לה 10 שקלים. "ואיך אצלך"? "גם אצלי לא קל, הרווחנו השנה 200 מיליון דולר פחות, אנחנו בתהליך התייעלות. אני רוצה להפתיע אותך בשיר". משמיע את השיר "אימא יקרה לי". האם מתרגשת ומחבקת אותו, "גם אני אוהבת אותך, בני". "תשמעי אמא, יש כאן איזושהי בעיה קטנה, כפי שרמזתי לך את מאוד יקרה, ולכן החלטתי למכור אותך. לא משהו אישי, פשוט שיקולים כלכליים. כבר אין הצדקה כלכלית להמשיך להחזיק בך. קדימה, תתארגני, עוד מעט יבוא הקונה". "הצלחת להשיג מחיר טוב"? לא משהו, היום זה לא שוק של אימהות, יותר שוק של אבות. אני חייב לרוץ, ביי"...

עושים סקר: מדוע בעל ההון העסיק את בן השלטון תמורת שכר עתק עבור גלישה באינטרנט? א. שוחד, ב. שוחד, ג. שוחד, ד. שוחד. שואלים כל מיני עוברי אורח לרבות תינוק בפגיה והכבשה שושנה, כולם אומרים ללא היסוס שוחד. ומי היחיד שמהסס? ואז מראים את היועץ המשפחתי לממשלה מני מזוז מתלבט ושואל את עצמו: "מה זה יכול להיות?... אעטה על עצמי את גלימת שלטון החוק אולי זה יפיח בי השראה", ואז לפתע אורות וברקים, כיתוב "סופר מני" והוא מתלהב: "יש, מצאתי ספק סביר, ייתכן שכך זה היה"... ואז התמונה מתנדנדת ועוברת למחשבה שלו: אדם ממתין בלשכת עבודה, נדלק המספר שלו, הוא ניגש לפקיד ואומר: שלום, אני מר אפל, יש לך אולי פועל לגלישה באינטרנט תמורת שכר עתק? הפקיד מעלעל בכרטיסיות ואומר, יש פה דורש עבודה בשם גלעד, מתאים לך?... ואז רואים את "סופר מני" רץ, מנופף באצבעו בהתלהבות וצועק: "יש ספק סביר, יש ספק סביר"...

דפיקה בדלת, יוסי פותח, בדלת אחמד עם סכין ענקית. אחמד, מה נשמע? מה אתה עושה כאן? על הכיפאק, תשמע זהו, זה נגמר, ניצחנו, באתי לרצוח אותך ולאנוס את אשתך. יוסי מתפלא: אחמד, אבל... אני שמאלני. אחמד: יוסי, אל תעליב אותי, אתה באמת חושב שאני גזען? אצלנו אין אפליות, יאללה.

כתבתי גם תסריט לסרט קומי באורך מלא בשם מתקפת השמאלנים. ניתן לשלוף גם ממנו רעיונות. כל קשר למציאות כמובן מקורי בהחלט...