מדוע זכו עם ישראל בימי מרדכי ואסתר לקבלת התורה, מה שלא זכו בדורות אחרים? לשאלה זו ניתנו מספר פירושים, אנו נמנה שניים מהם.
הראשון: הרמח"ל בספרו דרך ה' (ח"ד פ"ח אות ג') הגדיר את תוכנו ומהותו של פורים כיום-טוב במילים אלו: "עניין חנוכה ופורים להאיר האור המאיר בימים ההם כפי התיקונים שנתקנו בם... וקבלו עליהם לעולם, כמו שאמרו ז"ל 'הדור קבלוה בימי אחשוורוש'".
מדבריו נמצאנו למדים, שעיקר תוכנו ומהותו של היום, אינו רק עניין הצלתם של ישראל בגלות בבל, שנצלו ממיתה לחיים כפי שמופיע במסכת מגילה (י"ד, א'), שנגזר עליהם כליה מן העולם לגמרי, אלא עיקר קביעותו של היום טוב ומהותו של היום שחזרו וקבלו את התורה ברצון בימים ההם בזמן הזה. מקורם של הדברים מהגמרא במסכת שבת (פ"ח, א') וזה לשון הכתוב: "'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר רב אבדימי מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית... אמר רבא אף-על-פי כן הדור קבלוה בימי אחשוורוש... משקבלו כבר".
פירושם של דברים, שבשעת מתן תורה לא קיבלו עם ישראל את התורה ברצון, אלא מתוך כפייה ואונס, שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית והכריחם לקבל את התורה ואם לאו ימותו, ומאז הייתה 'מודעה רבה לאורייתא', כפי שפירש רש"י (ד"ה מודעה): "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם את מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקיבלוה באונס". כך הייתה התורה מקובלת לעם ישראל משעת מתן תורה עד ימי אחשוורוש.
אבל לאחר שנעשה להם נס שניצלו מגזירת כליה ממיתה לחיים, וראו חביבותו של הקב"ה אליהם חזרו וקיבלו את התורה ברצון. על-כן כתב הרמח"ל, שיום הפורים הוא להאיר האור המאיר ביום הזה שהוא חזרת קבלת התורה שחזרו וקיבלו עליהם לעולם.
מובא בכתבי הגאון מווילנה (ליקוטי הגר"א עמוד קנ"ד) שעיקר קביעות המשתה והשמחה בפורים, הוא על עניין קבלת התורה שהייתה ביום הזה. כמצוין בלשון הכתוב: "ענין פורים שהוא נגד יום הכיפורים... רק ביוהכ"פ שאין בו אכילה ושתיה נגדו פורים, ולכן בו הרבה משתה, כי אין יו"ט לישראל כמו יוהכ"פ... וכולן קבלת התורה...".
פירושם של דברים, ששני הימים האלו הם ימים של קבלת התורה. בפורים קיבלו עם ישראל את התורה "הדור קבלוה בימי אחשוורוש", וביום הכיפורים קיבלו את הלוחות האחרונות שהן גם קבלת התורה. הנושא הובא במסכת תענית (כ"ו, ב'): "אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים... ביום חתונתו זה מתן תורה".
מפרש רש"י על המקום "יום הכיפורים שניתנו בו לוחות אחרונות". לכן ביאר הגר"א ששני ימי קבלת התורה אלו משלימים זה את זה. חז"ל קבעו את יום הפורים למשתה ושמחה הרבה יותר משאר זמני השמחה, שיום הפורים הוא עצמו יום של קבלת התורה שקיבלו בו עם ישראל את התורה ברצון, ואנו שמחים בפורים על קבלת התורה שהייתה בו ביום, ובנוסף אנו שמחים בפורים על קבלת התורה של יוהכ"פ, יום שבו קיבלנו את הלוחות האחרונים ולא עשינו בו משתה ושמחה ובפורים משלימים אנו את המשתה והשמחה שחסרה ביום הכיפורים.
השני: מובא בדברי ה"בני יששכר" (מאמרי חודש אדר, מאמר ג' - מלחמה לה', דרוש ו') מדוע דווקא בימי המלך אחשוורוש קיבלו את התורה מרצון: "והנה קטן שאין דעתו שלמה, הנה אבותיו מכריחין אותו ומדריכין אותו לתורה ולמצוות, ולהיות שאין דעתו שלמה הוא עליו לעול ולמשא, וכשמתגדל ועומד על דעתו הוא מבין למפרע הטובה הגדולה שעשו לו אבותיו... ועתה תבין שבהגיע... שיעמדו ישראל על שלמות הדעת... הינה עמד לנגדם המן הצר הצורר מזרע עמלק... ונתגברו מרדכי ואסתר על כל ישראל בדעת הקדוש בתשובה ותפילה וטהרה במימי הדעת, ואחר-כך 'ליהודים הייתה אורה - זו תורה' (מגילה ט"ז, ע"ב) שקיבלוה אז בדעת שלם".
הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב מסביר כאן בספרו "בני יששכר" שהיחסים בין עם ישראל לקב"ה הם כמו יחסים בין אב לבנו הקטן. לבן הקטן אין דעת ולכן אביו צריך להכריח אותו ללכת בדרך הנכונה אף-על-פי שאולי היא לא נראית לבן כנכונה. רק לאחר שהבן הקטן מבין שאכן אביו הוליכו בדרך הנכונה, על-כן הוא מודה לו.
כך דעתם של ישראל לא הייתה גדולה וראויה בעת מתן תורה ולכן הקב"ה היה צריך לכפות את התורה עליהם. בזמנו של המלך אחשוורוש שהייתה צרה לעם ישראל חזרו בתשובה. העם הבין שהקב"ה מדריך ומכוון אותו על-ידי התורה בדרך הנכונה ולכן הוא קיבל את התורה מרצון.
חג הפורים ממחיש לנו את אהבת ה' אלינו, אהבה זו גורמת לנו לאהוב אותו ולשמוח באהבתו אותנו ולהתחבר למצוותיו מתוך שמחה ואהבה.
