"גט" הוא "ג'נין-ג'נין"

רבים מן המקרים אינם של "שחור ולבן". הצגת התמונה המלאה והמורכבת באופן מאוזן, חשובה במיוחד בתחום סכסוכי המשפחה הנדונים בבתי הדין ובבתי המשפט לענייני משפחה. הדיינים עסוקים בעבודתם השיפוטית ובפתרון מצוקות ואינם פנויים לעסוק בתקשורת, ואין זה תפקידם. בתי הדין הרבניים מושמצים ומוכפשים באופן מסיבי, ומנגד אין מענה משמעותי מצד בתי הדין, עד שבעיני חלק מהציבור דמותם של הדיינים הפכה ל"דמונית". הדיינים צפו בסרט "גט". הם לא ציפו לזר של שושנים, אך הם נדהמו לגלות בצער ובכאב עד כמה הם מוכפשים ומושחרים בלא כל פרופורציה באמצעות הצגת סיטואציות קיצון הזויות ואבסורדיות – סיטואציות שיוצרי הסרט הביאו כרגעי השיא בעלילה. נביא כמה דוגמאות בדיוניות שהוצגו: אין שחר לתרחיש שדיינים מגרשים מאולם הדיונים בני זוג רק משום שהאישה לא הצליחה לספק להם 'עילת גירושין' לכפיית גט; לא קורה שדיינים יזמינו, באטימות ובחוסר רגישות, אנשי אבטחה שיוציאו מהאולם בכוח אישה אומללה שזה עתה חוותה אכזבה מרה כשבן זוגה חזר בו ברגע האחרון מנתינת הגט; אין מצב שדיין יתבטא כלפי אישה: "דעי את מקומך, אישה"; לא ייתכן שדיין "יעניש" את מי מבני הזוג במניעת האפשרות לפנות אליו במשך 24 חודשים; טווחי הזמן שבין הדיונים בבתי הדין קצרים בהרבה מן המתואר בסרט; ושלא כפי שמתואר בסרט, בית הדין אינו מהסס להפעיל צווי הבאה באמצעות משטרת ישראל נגד נתבע שאינו מתייצב לדיון בבית הדין. גם סדרי הדיון שהוצגו בסרט אינם קיימים. עלילת הסרט, תרתי משמע, הציגה כאילו נדרשו לבית הדין כמה שנים של שמיעת עדויות עד לשמיעת גרסתה של ויויאן אמסלם (האישה בסרט). במציאות, הסדר הוא הפוך לחלוטין. ראשית שומעים את בני הזוג ובראש ובראשונה את האישה שהגישה תביעת גירושין. היא מציגה את טענותיה. נותנים לה לדבר ולשטוח את מצוקותיה. אחר כך היא נשאלת שאלות ענייניות בלבד הקשורות לתביעה, ולא שאלות מציצניות שאין להן שום השפעה על פסק הדין. לאחר מכן שומעים את הבעל, והוא נחקר על גרסתו.

אם כך היה גם סדר הדברים בסרט, הרי שכל העדויות-כביכול שהוצגו בו היו מיותרות. די היה לשמוע את דברי בני הזוג כדי להגיע למסקנות הלכתיות. צריך להבין מעט מאוד – למעשה, לא להבין – בהליכי בית הדין כדי להביא עדים כמו אלו שהוצגו בסרט. יוצרי הסרט עשו תרגיל שיווקי מוצלח על חשבונם של בתי הדין הרבניים. במקום לבנות תסריט מורכב – שיש לו עלויות כספיות לא מעטות – שיתאר את החיים הקשים של מסורבת הגט בביתה ובסביבתה; במקום להציג סצנות אפשריות של סרבן הגט בתוך סביבתו החברתית – קרוביו, ידידיו ומכריו בשכונה ובבית הכנסת; במקום כל זאת הם בנו תסריט חד-ממדי, שאינו קיים במציאות. הם בחרו לשקף את מצוקות המסורבת ואת אטימות הסרבן בתוך ארבעת כותלי בית הדין כביכול. אי-אפשר שלא להזדהות עם מצוקתה של ויויאן אמסלם. אי-אפשר שלא להסתייג באופן נחרץ וחד-משמעי מסרבנותו העיקשת של הבעל, "אדון אלישע אמסלם". אבל הצגתם הגרוטסקית של הדיינים ושל עובדים אחרים בבתי הדין בדמויות נלעגות היא עיוות גמור ובוטה. בלי להמעיט מכישרון המשחק של השחקנים ושאר יוצרי הסרט, יותר קל למקד את הזרקור על דמויות מגוחכות, סטריאוטיפיות, שיש האוהבים לשנוא אותן. אף אם ייטען, כי מדובר רק בסרט – בחופש אמנותי, אם תרצו – אשר מטבעו אינו מתיימר להציג את המציאות לאמיתה אלא מקצין אותה, הרי התמהיל המרוכז של סיטואציות שקריות עבר את גבול הטעם הטוב והפך לעלילה שקרית. אין שחר לצירוף המזוקק של האטימות הקשה, של רוע הלב, שתוארו כמאפיינים כביכול את דיוני בית הדין. זוהי פרופגנדה, לא יותר. הסרט "גט" הוא "ג'נין-ג'נין" של בתי הדין הרבניים, לא פחות! בואו נעשה חישוב פשוט: ניקח את שעות הדיונים, ימי הדיונים ושנות הדיונים שתוארו בסרט ונכפיל אותם במספר מסורבות הגט – כל אחד ושיטת הספירה שלו לפי הגדרתו שלו למושג מסורבת גט – כמה מסורבות גט "תקועות" במערכת לפי חישוב זה? כמה מאות ואולי אלפי דיינים צריכים לפי חישוב זה, כדי לשמוע כל כך הרבה דיוני הוכחות ולפתור את מצוקות מסורבות הגט? המציאות האמיתית היא שרוב תיקי תביעות הגירושין מסתיימים בגט בתוך השנה הראשונה להגשת התביעה. תיקי הסכמי גירושין מסתיימים בתוך שבועות אחדים.

בשום מערכת משפטית אזרחית בעולם העוסקת בגירושין אין סיום מהיר יותר להליכי תביעות גירושין. כל זאת, אף שחסרים דיינים רבים, על-אף שהמערכת מצויה בתת-תקינה חמורה, ולמרות שהיא מופלית לרעה בכל מובן שהוא בשירות שהמדינה צריכה לספק לתושביה. כל אישה שניתן לטובתה פסק דין לגירושין ובעלה מסרב לגרשה היא בבחינת עולם מלא – עניינה מטופל ומדיר שינה מעיני הדיינים. נכון, יש מקרים קיצוניים, יש מקרים הנמשכים שנים – יותר מדי שנים. אבל אין דיינים כפי שתוארו בסרט. אין התנהלות כזו. פשוט אין. ואי-אפשר בלי כמה מילים על הצורך בשמירת הכללים לגט כשר על-פי ההלכה. יש לזכור, כי הסיבה המרכזית המביאה נשים עגונות או מסורבות גט להילחם ופעמים אף להמתין תקופה ממושכת עד להתרתן מכבלי עגינותן, היא משום שהן רוצות גט כשר על-פי ההלכה היהודית, גט שיאפשר להן להינשא כהלכה וימנע מילדיהם בעתיד להיחשב חלילה ממזרים. רבות מהעגונות או מסורבות הגט מנהלות אורח חיים חילוני או מסורתי, ובכל זאת חשוב להן לקבל מבעליהן גט כשר על-פי ההלכה. אין בישראל כל חוק המונע מאישה נשואה, שאינה מעוניינת עוד בחיי נישואין עם בעלה, לפתח זוגיות חדשה גם בלא קבלת גט ממנו. אין גם כל חוק שמונע מאישה זו להביא ילדים לעולם מאותה זוגיות, ופסיקת בתי המשפט אף מקנה לבני זוגיות זו זכויות שונות כידועים בציבור. למרות כל אלו – מסורבות הגט מעוניינות בגט כשר כדת וכדין, גט כשר לפי כללי ההלכה הכתובה והמסורה מימות משה רבינו. דייני ישראל עשו, עושים ויעשו שימוש בכוח דהיתרא ככל יכולתם במסגרת ההלכה והחוק, כדי לסייע לכלל הציבור, גברים ונשים כאחד, להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. כלל דייני ישראל ניחנו בכוחות של מעוף ויצירתיות, כתפיים רחבות ואומץ הלכתי לפסוק, ויעידו על כך אלפי פסקי הדין שניתנו ופורסמו ואלפי זוגות שיצאו שבעי רצון מבית הדין, אך קולם של אלו לא נשמע.

פתרונות הלכתיים הם כפי פשוטם – הלכתיים! – על-פי מי שהוסמך כדין לקבוע זאת, ולא פתרונות של אחרים, שאינם מוסמכים, המגדירים אותם "הלכתיים". חשוב לזכור, כי את הלכות נישואין וגירושין, לא בתי הדין הרבניים המציאו. הלכות אלו קיימות במסורת ישראל מדורי דורות. אם יסודר חלילה גט שאינו כשר, נשים אלה יישארו על-פי ההלכה היהודית נשואות לבעליהן הקודמים. בכך נחטא הן כלפי אותן נשים הפונות אל בתי הדין והן כלפי העם כולו, בארץ ובעולם, המבקש להימנע ככל האפשר מחלוקתו לפלגים וקהילות אשר לא יינשאו זה לזה, וחלילה ייפרדו זה מזה לתמיד. עם זאת, במסגרת מרחב כללי ההלכה היהודית, עליהם אמון בית הדין הרבני, יעשו דייני ישראל כל מאמץ ולא יניחו אבן על אבן ממקורות ספרות ההלכה כדי להתיר מכבלי עגינותן את הנשים הפונות אליהם. כאשר הדבר אפשרי, הם אף יפעלו ביצירתיות ובאומץ הלכתי – יצירתיות ואומץ הלכתי אמיתיים, שאינם באים מתוך זילות וקלות ראש בעקרונות ההלכה היהודית, אלא מתוך היכרות ושליטה במרחב הספרות ההלכתית הענפה. הציבור מוזמן לעיין באלפי פסקי הדין שמפרסמים בתי הדין הרבניים, המצויים בקבצים שונים ובמאגרי המידע באינטרנט, ולהיווכח בעצמו בכוח דהיתרא של הדיינים ובמקרים הקשים והמורכבים שהם מוצאים להם פתרון והיתר. גם כאן, ביקורת בונה ועניינית מתוך שיח רציני במקורות ההלכה לא רק מקובלים מבחינתנו, אלא אף רצויים. פסקיהם של בתי הדין הרבניים בישראל בהלכות נישואין וגירושין מקובלים על כל קהילות ישראל בארץ ובעולם על הזרמים השונים שבהם, על-אף החומרה והרגישות שבעניינים אלה – משום שבתי הדין בישראל הם חוליה בתוך שרשרת בתי הדין הקיימים בעם ישראל מימות משה רבינו. בתי הדין שוזרים בפסיקתם, באומץ ובלא החמרה יתרה, מזיגה מדודה של עבר, הווה ועתיד. לכן, כאשר בית הדין הרבני בישראל מתיר אישה מכבלי עגינותה, היא יכולה להיות סמוכה ובטוחה, כי תוכל לפתוח בחיי משפחה ולהביא ילדים לעולם שישתלבו בעם על כל פלגיו, בלא חשש ופקפוק. אילו הסרט "גט" לא היה כולל סיטואציות מכפישות והזויות, הוא היה עשוי לעורר דיון מכובד וענייני בנושא עילות הגירושין הנדרשות לצורך כפיית גט על בן זוג סרבן ובדילמות האנושיות וההלכתיות הטמונות בכך. לצערנו לא כך הוא.

כפיית גט על אחד מבני הזוג בעל-כורחו והפעלת סנקציות חמורות כנגדו, יכולות להיעשות רק כאשר קיימות עילות גירושין המנויות בהלכה. מעבר לשאלת כשרות הגט, החשיבות בדרישת עילות גירושין על-פי דין באה לידי ביטוי במקרים שצד אחד מבקש להתגרש, ואילו הצד האחר משווע באמת ובתום לב לשמור את התא המשפחתי ולשקם את מערכת הנישואין. תרומתו החשובה של תנאי מקדים זה מתבטאת בייחוד במקרים לא מעטים בהם דווקא הגבר הוא שמעוניין להתגרש, לאחר שנתן עיניו באישה צעירה. אשתו, אשר חיה עימו שנות נישואין ארוכות וגידלה את ילדיהם, מתנגדת לפירוק המשפחה ומבקשת להציל את הנישואין. במצבים אלה בית הדין נעזר באנשי מקצוע, דוגמת פסיכולוגים, רשויות הרווחה ויחידות הסיוע, אשר בוחנים את מצבם של בני הזוג ומעריכים את הסיכויים להצלת התא המשפחתי. בשום מקרה בית הדין אינו כופה על הצדדים לחזור ולנסות לשקם את הנישואין כאשר אין לכך סיכוי. בית הדין הרבני, כפי שהתבטא באחד מפסקי הדין החשובים שלו, אינו עוסק ב"החייאת מתים" כאשר ברור שמערכת הנישואין מתה ושאינה אלא רק על הנייר. במקרים שאין עוד סיכוי לשקם את מערכת הנישואין, בית הדין פונה אל הצד המתנגד לפירוק הנישואין ומנסה להבהיר לו את המצב לאשורו. ברובם של המקרים, בן הזוג אכן מפנים בצער את המצב ומסיר את התנגדותו לגירושין. במקרים שבן הזוג עדיין עומד בסירובו, כמו זה שמתואר בסרט "גט", בית הדין הרבני – שלא כמו בסרט – אינו מותיר לאישה לבדה את המשימה למציאת העילות לכפיית גט, אלא מחפש אותן בעצמו. במקרה המוצג בסרט "גט", סביר שתוך זמן לא רב היה בית הדין מוצא ביסוס הלכתי לחיוב גירושין, המאפשר הטלת סנקציות לאכיפת פסק הדין.

בחודשים האחרונים אנו שומעים לעתים קרובות בבתי הדין אמרות של נשים שצפו בסרט "גט" ואומרות בהתרגשות: "חששתי מאוד כשנכנסתי לדיון, חשבתי שגם אני אהיה 'ויויאן אמסלם', אבל המציאות ממש אחרת". עד כה לא הבנו למה כיוונו נשים אלו, עכשיו – משראינו את הסרט – אנו מבינים. דייני ישראל משקיעים את מרצם ואת כוחותיהם בטיפול בבאים לפניהם מתוך רגישות ודאגה – על-אף העומס הרב המוטל עליהם, למרות המחסור בדיינים והכמות האדירה של תיקים שנפתחים בהם בכל שנה. במיוחד משקיעים הדיינים מאמצים ורגישות באותם מקרים קשים של עגינות וסרבנויות גט מתמשכות, תוך היעזרות באנשי מקצוע ובגופי הרווחה, ומחפשים כל מוצא במסגרת סמכותם לפי החוק וההלכה. בבתי הדין קיים גם אגף ייחודי העוסק בסיוע לעגונות, תוך שימוש בחוקרים פרטיים ואנשי מקצוע מיוחדים לאיתור הבעלים המעגנים בכל רחבי העולם. עם זאת מערכת בתי הדין הרבניים, כמו כל מערכת גדולה, אינה חפה מטעויות ואין חסרות נקודות הראויות לשיפור. אנו מודעים לכך. בתי הדין הרבניים עברו בשנים האחרונות דרך ארוכה בשיפור השירות לאזרח. בתי הדין ימשיכו להשתפר ויעשו את כל האפשר לטובת הציבור במסגרת האמצעים העומדים לרשותם. בתי הדין ימשיכו לתת שירות מקצועי, מסור ורגיש לכלל ציבור הבאים בשעריהם.