מה שמאפיין מלכודת עכברים הוא שבחזית או במוקד נמצאת הגבינה - ההבטחה "המפוצצת" לעולם טוב יותר, למזון משופר ולפרס על מעט העזה - ומסביב נמצאים כל מנגנוני ההרס והמילכוד העצמי. כל מי שמבטיח פתרונות קלים ומהירים, חולם או משקר. כל מי שסבור שיש במדינה מי שלא יאבק על מה שהשיג במאמצים רבים, במשך שנות פעילות אינטנסיבית רבות ובזכות כשרון ותרומה חיובית - טועה. בדרך של מאבק, צפויות לנו שנים קשות ולא מועילות של דריכה מעשית במקום. בדרך של שת"פ והתחשבות הדדית, יש סיכוי שכולם יצאו נשכרים. אנו כבר אחרי הופעתו המרשימה של נתניהו בקונגרס האמריקני. הערכות הנזק והתועלת נעו על פני סקלה רחבה מאוד של תמהילים לפני הנאום, וממשיכים לנוע באותו פיזור גם אחריו. המוטיב הקובע את ההערכה הוא השייכות למחנה הפוליטי, מה שמעיד על כך שלא התוכן ואופן הביצוע קובעים את ההערכה אלא השייכות המפלגתית והאידיאולוגית. הכל מסכימים שההופעה הייתה מכובדת, וכי היו בנאום כמה וחכמה חומרים למחשבה אצל מי שמבקש לחשוב ולבחון את עמדותיו ומעשיו. נותרה פתוחה בעיקר השאלה האם התועלת מרובה מן הנזק או להפך; שאלה זו היא עניין להערכה עתידית, ובעצם איש אינו יודע לפסוק בוודאות מה יגבר על מה. פוליטיקה היא אמנות האפשרי, וכאן יכולותיו של ראש הממשלה אינו נופלות מיכולותיהם של רוב מבקריו, לפחות. ההרעשה הארטילרית של המבקרים מיד לאחר תום הנאום, החלה ההרעשה הארטילרית של מבקרי ראש הממשלה "בכל מחיר". לאחר משפט או שניים של מס שפתיים על איכות ההופעה (ויש גורסים ההצגה), באו נבואות הזעם, האפוקליפסה, והפסימיות המקצועית הקשורה בעיני השמאל קשר מוחלט לדמותו של נתניהו. הגדיל לעשות ראש האופוזיציה, הרצוג, כנותן הטון הראשי במחנה ה"רק לא ביבי". בוז'י מתגלה כמנהיג בנוסח השלילי הטיפוסי של מפלגת העבודה שאחרי ימי מפא"י ההיסטורית הגדולה. בן-גוריון עשה ודיבר ועשה מה שדיבר ויותר מכך. אשכול, אחרון העושים ההיסטוריים, עשה, דיבר - לעיתים בגמגום - אבל עשה; אחריהם - "הכל דיבורים" היא התוכנית המדינית העיקרית של יורשיהם, שמחליפה כסאות מוסיקליים עם הזיות אחרות כגון "הכל ויתורים", "הכלפוסט-ציונות" " הכל סקנדינביה", "הכל אמריקה" ועוד. כבר עשרות שנים שהם אינם רוכשם דבר ואבל מוותרים בקלות-ראש הרפתקנית על כל מה שהשיגו אחרים בדם ודמים מרובים - "חזון ההזיות המשתחזרות" הוא המסר המדיני העקרי שהם חוזרים ומוכרים לציבור. אני מעריך שהציבור הישראלי מספיק נבון בכדי לשקול בכובד ראש את ערכה הממשי של אלטרנטיבה כביכול, זו ואת התוחלת שיש בכוחה לשנות באמת את הוויית חיינו, וישכיל לתת לה בקלפי את הציון האמיתי המגיע לה. גם גיוסו של רבין ז"ל לסיוע, בין היתר באמצעות הזכרת השינויים שביצע בסדר העדיפות הלאומי כאשר נבחר לראשות הממשלה ב-1992, צריך לשים בפרופורציה של הנזקים שמדיניות זו הולידה, במיוחד בחסות הסכמי אוסלו השגויים, שאת פירות הבאושים שלהם - במדיניות הפנים ובמדיניות החוץ - אנו אוכלים עד היום.

במה באמת מדובר?

הכל מסכימים שוויכוח עם הבית הלבן אינו רצוי, אף שיש לו גם היבטים חיוביים, ואת חלקם שמענו בתגובות החיוביות של דוברים שונים במדינות ערב "המתונות", אחרי הנאום. כל מי שסבור שישראל צריכה לפתוח ערוץ תקשורת ותאום מדיניות עם המדינות הסוניות המתונות באזור, צריך לראות את הפוטנציאל הטמון בתגובות אלה. אין זה מקרה שלמחרת היום בו נשמעו ההדים הללו, הזדרז הממשל לשלוח את שר החוץ קרי למפרץ הפרסי "לעדכן" את שליטי המדינות, בראש וראשונה ערב הסעודית, בעיקרי סטטוס המו"מ עם אירן. אני מניח שהסעודים לא ממש יאמינו לאמריקנים, על-רקע השתברות האמון בין שתי המדינות. האם פרוש הדבר הוא שסעודיה היא תחליף לארה"ב - בוודאי שלא, אבל... הכל גם מסכימים שניתן לתקן את הקלקולים, אם הבית הלבן יהיה מעוניין בכך וישתף פעולה. ואם לא ישתף פעולה, מה טעם וחשיבות יש להטפות המוסר של בוז'י ודומיו או של דן מרגלית?! ישראל נלחמת על נושאים ארוכי טווח חיוניים לבטחונה הלאומי, והם יעמדו על-כנם הרבה אחרי אובמה וממשלו; נכון, יהיו חיים יותר קשים מול ארה"ב, אבל איש לא הבטיח לנו פיקניק. זה גורלה של מדינה ריבונית: פעמים היא על הסוס, ופעמים מאויימת להשמט ממנו. התגובות העלובות לנאום נתניהו של האופוזיציה, ובראש וראשונה הרצוג וכבל, מתגמדות גם אל מול מה שאמר ביום ג' איתן גלבוע, פרופ' ליחב"ל ולתקשורת בינלאומית מבר-אילן ומומחה לארה"ב: הבעיה המרכזית של ישראל בהופעת נתניהו בארה"ב היא לא קריאת התיגר שלו על תוכנית אמריקנית רעה לישראל - ולכך שהיא רעה לישראל יש הסכמה רחבה גם כאן וגם שם -אלא הדיבור בשני קולות בישראל! ולכך אחראית לטעמי בראש וראשונה האופוזיציה הפלגנית בכל מחיר. הממשלה הנבחרת היא האחראית למדינית הלאומית. האופוזיציה כשהוזמנה להשתתף, בחרה לשבת מהצד, לא להשתתף במאמץ ולעסוק בביקורת פלגנית. מה שעושות המפלגות בארה"ב, כשהן נמנעות מלמתוח ביקורת פומבית על הממשל מחוץ למדינה, לא מצליחה להפנים האופוזיציה הראשית הישראלית, וגם מול איומים מהותיים, המשחקים הפלגניים הקטנוניים והצורך לבדל עצמה מול פטרוניה בארה"ב וביהדות האמריקנית הבדלנית, גוברים אצלה על הדוגמאות החיוביות לסולידריות לאומית שמספקת לה הפוליטיקה האמריקנית, שאותה היא מעריצה הערצה עיוורת, כשנוח לה הדבר לצרכי פולמוס. הסוגיה האירנית: ממשל ארה"ב משקר בנושא אירן, ממשל ארה"ב משקר לעולם, לישראל ובעיקר לאזרחי ארה"ב. עצם העובדה שהזהיר את נתניהו שלא לפרט תכנים מתוך ההסכם, מעיד על כך כאלף עדים. לא פחות מכך בולט הדבר על-רקע שאלתו של ראש הממשלה - אם ההסכם טוב, כפי שטוען הממשל, מה טעם ראוי להסתירו? האירנים "מתביישים" בהסכם שהם עושים? יש מי שסבור שהדברים לא ידלפו לציבור זמן קצר אחרי שההסכם יחתם? אבל נראה שהאיום נועד לכסות על הסכם רע ולא להפריע לממשל לסיים את "פרשת אירן" סיום חפיף, סיום אמריקני טיפוסי לכל הטיפול של הממשל בבעיות המזרח התיכון, והפחד היה שמע הבנה מוקדמת מדי של הדברים ע"י הציבור האמריקני וע"י הקונגרס, ימנעו השלמת הגישה ה"חפיפה" של הממשל. תפקידו של נתניהו בנאום זה היה לומר בדיוק זאת על התנהלות הממשל ומובן שצריך היה לעשות זאת גם ברגישות ולא רק בנחישות...; לדעתי עשה זאת היטב. תפקידו היה להציג חלופה סבירה לעמדות הממשל, מבלי שיתפס ב"סרבנות" להסכמים, כפי שניסו להאשימו גורמים בממשל, ובאופוזיציה בישראל - גם זאת עשה היטב. בשעה שנתניהו עמד מול מרכז הכוח החזק ביותר בעולם וניסה לגונן כמיטב יכולתו על האינטרסים של ישראל - היכן היה ומה עשה ה"כפיל" המזויף שלו לראשות הממשלה?! - עמד בחצר האחורית של ישובי עוטף עזה ובמצח נחושה ביקש לחבל בכל דרך אפשרית במאמציו של נתניהו. יש תמונה יותר גרוטסקית מזו של הטוען ל"כתר המנהיגות הלאומית?" בדברי הרצוג היה לא רק חוסר סולידריות לאומית וחבלה במאמצי הממשלה במאבקה בתוכנית הגרעין האירנית, היו גם אוסף שקרים ואחיזות עיניים. האמנם יש בישראל אפילו אחד שחושב ברצינות שמיד אחרי נאום נתניהו, יהיה הנאום טוב ונכון ככל שיהיה, יקום נשיא ארה"ב ויאמר "טעיתי" ואני חוזר בי מכל הכוונות, מכל ההצהרות, מכל המהלכים השגויים שעשיתי או התכוננתי לעשות, אני עוצר את המו"מ מיד ופונה דרך משל אל... הדרך הצבאית?! האם בוז'י עצמו טיפש עד כדי להאמין בכך שהוא שואל זאת קבל עם? האם התכוון במקרה להעליב את רוב הציבור הישראלי שהוא מעלה בפניו טיעון הזוי וילדותי כל כך? ואם לא לכך כיוון, למה כיוון לבד ממסע "עליהום" על ראש הממשלה?זהו הטוען לכתר החדש? ולבני לא יכלה לומר לו הרף?!ואולי לא אמרה זאת משום שהיא שותפה גם להונאה וגם ל"עליהום"? להעניק תמיכה רחבה לנתניהו במציאות שמנסים האמריקנים ליצור במציאות הביטחונית של ישראל, כשהם נעזרים באופוזיציה ישראלית חסרת אחריות, אולי יטיב הציבור לעשות אם במקום להתפצל לרסיסי מפלגות, יעניק תמיכה רחבה ויציבה לנתניהו כראש ממשלה (24-27 מנדטים), יחליף את לפיד - תקוות הבחירות האחרונות שהתבדתה - בכחלון, שאינו חותר לראשות הממשלה מיומו הראשון כחבר כנסת, אלא ממוקד בנושאים הכלכליים-חברתיים הקרובים לליבו באמצעות הפיכתו למפלגה השנייה או השלישית בגודלה (20 - 22 מנדטים), ויאותת גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ שתם עידן המכירות הפומביות של המולדת אבל יש יסוד להסדרים סבירים על-ידי כך שיחזק את הבית היהודי (15-16 מנדטים ). במילים אחרות: יתחיל לחשוב בגדול, יתעלם מסיסמאות הסרק של מפלגות-עבר או מפלגות-אופנה, או יעדיף בברור את הימין כגוש החזק בכנסת על פני השמאל הניהיליסטי. ממשלה מבוססת על שלוש מפלגות הומוגניות למדי ובעלת רוב לא גדול של 62 - 65 מנדטים, מספיקה לקיום שלטון יציב וביצוע מדיניות קוהרנטית לאורך זמן בכל הנושאים המרכזיים: חוץ, ביטחון, כלכלה, חברה, עליה ושימור וביסוס יהדותה של מדינת הלאום של העם היהודי. לממשלה כזו ניתן לצרף גוש דתי ורסיסי מפלגות נוספות ולבסס בכך את השלטון המעשי ואת הלגיטימיות הייצוגית על בסיס רחב ויציב לקדנציה שלימה. רק סטרוקטורה כזו מסוגלת לכך ואם יחליט הציבור אחרת, ימצא עצמו תוך כ-18 - 24 חודש שוב במשבר ממשלתי. זו שעת-כושר גם להשלמת המהפך הציוני האמיתי בישראל, שהתחיל עם עלייתו של בגין לשלטון ב-1977. ולסיום. עתה, משהחלה תעמולת הבחירות הרשמית, וגוברת ההמולה, ההסתה, ההתלהמות והפגנות-השעה שמארגנים ההסתדרות וקבוצות עובדים שמנסות להרוויח דבר מה לעצמם ממערכת בחירות זו, וישלמו על כך בריבוע לאחריה, אני מציע לציבור להתעשת, שלא יעבדו עליו שוב. אנו זקוקים לפתרונות משותפים לרוב הציבור ולא למערכות מפלגות בנוסח של לפיד או דרעי - לא "שדים עדתיים" ולא אבירי מעמד הביניים ושאר ממבו-ג'מבו סקטוריאלי, שיופיים האידיאולוגי מסנוור עיניים או "נחוחם המשקר" מתעתע בשכל הישר, אבל סיכוייהם האמיתיים מוטלים בספק חמור. ישראל זקוקה לבדק בית מערכתי ולא לאורגיה של הבטחות סרק, שלמבטיחים אין ולא יהיה כוח לממשם.