שמאל? ימין? - הצחקתם אותי

עצרת שהתקיימה אתמול בכיכר מלכי ישראל, ששונה שמה, לאחר רצח יצחק רבין ז"ל, לכיכר רבין, כונתה בתקשורת בשם: "עצרת השמאל". מלבד נוכחות דלה למדי של אנשי מרצ שזכאים ובצדק להיקרא "אנשי שמאל", הרי מרבית הנוכחים שגדשו כיכר רבין, בהפגנת אתמול, אינם זכאים לקרוא על עצמם המונח "שמאל ישראלי". מדובר בשכבות ביניים, שמשך שנים רבות היו מרופדות בשומן כלכלי ובנוחות בורגנית, כאשר לאחרונה - בעקבות המדיניות שנקטה בה ממשלת הליכוד (ולא בגלל תפישות עולם "סמולניות" וגם/או "ימניות") - נפגעו בכיסם ונפגעה רמת החיים שלהם. עכשיו שולפים הם, כאמתלה וכדגל, הסמולניות שלהם, כמעין נשק אידיאולוגי להצדקת מחאתם. בפועל ולמעשה - כל שרוצים שכבות אלה, בציבור הישראלי הוא - להיטיב מצבם הכלכלי, בכל מחיר. עיזבו אותנו משטויות אידיאולוגיות של שמאל וימין. המערך וגם/או בגלגולו המאוחר יותר, שהיה ידוע בשם תנועת העבודה - שהיום (כנראה בהשפעת פורים) התחפשה ל"מחנה הציוני", אינם סמולניים יותר, ממצביעי ליכוד טיפוסיים. שני המחנות הפוליטיים כאחד, הינם בעלי אותם תפישות עולם "אידיאולוגיות". לא מעניין אף אחד בשני מחנות אלה, עניינים של שמאל או ימין. כל מה שמעניין מצביעים בכוח אלה, שהם יוכלו להמשיך לקיים אורח חיים בורגני ושבע, כפי שהורגלו הם לו, בעבר. אם הליכוד לא יצליח לספק להם אורח חיים בורגני ושומני שכזה, הרי הם יצביעו עבור המחנה הציוני. זה כל הסיפור, במהותו וביסודו. יכול מאיר דגן להעלות באוב, בנאום מרגש את זכר סבו שנרצח בידי הנאצים ויכולים נואמים אחרים, באותה "עצרת שמאל" להזכיר את עניין הסכסוך הפלשתיני-ישראלי, אבל מדובר במס שפתיים גרידא. בואו ונודה על האמת. מי בכלל, מתוך אותם אלפי מפגינים בעצרת השמאל, היה אי-פעם בעזה וגם/או במחנה פליטים, מיוזמתו הוא ולא במסגרת שירות מילואים פעיל? מי בכלל, מתוך אותם אלפי מפגינים בעצרת השמאל מכיר אורח חיים של פלשתינים מן השורה ויודע מה הם עקרונות הסכסוך הישראלי-פלשתיני או מה כתוב באמנה הפלשתינית? מה שבטוח שאותם אלפי מפגיני "סמול", יודעים גם יודעים, מה רשום בסופה של ההמחאה שמקבלים הם, כמשכורת חודשית, לאחר שלב הניכויים וההורדות וזה - זה כל מה שמעניין אותם. האם יאיר לפיד, הוא איש שמאל? האם ציפי לבני לאחר גלגוליה השונים, הינה סמולנית שיכולה לשבת כתף אל כתף, מבחינה אידיאולוגית ולחלוק שולחן רעיוני משותף עם זהבה גלאון? האם האדון הנכבד, משה כחלון, שמניף את דגל השינוי החברתי, גם הוא סמולן והאם יש משותף בינו לבין דב חנין, מבחינה אידיאולוגית? תפסיקו לשקר עצמכם, אחת ולתמיד. בישראל אין כמעט שמאל, למעט שוליים שבשוליים וגם מפלגת מרצ התנדנדה ועדיין מתנדנדת על גבול אחוז החסימה, כאשר סקרים מעמידים בספק את יכולתה של מפלגה זו, לעבור אחוז החסימה, בבחירות הקרבות לכנסת. בישראל אין מקום עוד לשמאל, כפי שמונח זה, היה מוכר בציבוריות הישראלית, קודם למלחמת ששת-הימים. הציבור הישראלי נוטה בשנים האחרונות, יותר ויותר ימינה, יותר ויותר אל כיוון הדת והמסורת והוא נוטש במודע ובמפגיע כל קשר חיצוני, בולט ומופגן, הקושר אותו וגם/או היכול לקשור אותו אל השמאל. כבר כתבנו על כך, ברשימה קודמת, כי השמאל גירש מתוכו ציבור חובשי הכיפות והמסורתיים. בעוד שבעבר ניתן היה להבחין, זעיר פה, זעיר שם, בחברי כנסת חבושי כיפות, שישבו במפלגות שזוהו עם השמאל, בעבר - וכוונת הדברים הינה, בעיקר, לתנועת העבודה, הרי הפעם רשימת המחנה הציוני, "נקייה", מכל חובשי כיפות שהם. עם זאת, ציבור חובשי הכיפות, שוב אינו ציבור הומוגני והוא אינו מתמקד, אך ורק, במפלגות בעלות גוון אידיאולוגי דתי וגם/או חרדי. דבר רגיל ויומיומי הוא להבחין בחובשי כיפות המהווים חלק ממפלגות המגדירות עצמן כמפלגות ימין, דוגמת הליכוד; יש עתיד ואפילו ישראל ביתנו. ישאל השואל עצמו, מה לח"כ, לשעבר, דוד רותם, חבוש הכיפה, ולמפלגה הדוגלת בנישואים אזרחיים וכשרות, אינה על סדר היום הציבורי התכוף שלה, ישאל וישאל, אבל עובדה היא שמפלגת ישראל ביתנו קלטה אל בין שורותיה, פעילים דתיים שהפכו לחברי כנסת מטעמה. הדברים נכונים, בוודאי ובוודאי, אף באשר למפלגת הליכוד ובשורות מפלגת יש עתיד מועמדים לתפקיד ח"כים, הח"כ לשעבר, הרב דב ליפמן והח"כ לעתיד, אלעזר שטרן. מפלגת המחנה הציוני, אינה יכולה להצביע - ולו גם על חבר כנסת פוטנציאלי אחד, לעתיד, מבין שורותיה, שיהפוך לחבר כנסת מטעמה, בכנסת ה-20. הדברים אינם, דברים של מה בכך. נכון שמבחינה אידיאולוגית המחנה הציוני אינו שמאל, למרות שהוא מתחפש לשמאל וכמה סנוניות "סמולניות", דוגמת שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, מרב מיכאלי וציפי לבני, אינן מבשרות האביב השמאלני. בואו ונקרא לילד בשמו. המחנה הציוני אינו יותר מאשר ליכוד ב, עם כמה יאפים ויאפיות תל אביבים, שמקשטים הרשימה, כדי לקרוץ לקומץ השמאלנים האמיתיים, כדי שעזבו רשימות שמאל אמיתיות ויהפכו להיות לסמולנים, מטעם ובשם המחנה הציוני, כדי לתת כיסוי לעליבות הסמולנית שלהם. הדבר היחיד שנכון הוא שחובשי הכיפות אינם מוכנים לקבל את היותו של המחנה הציוני, בגדר של ליכוד ב והם עדיין רואים בו השמאל האוטנטי שדיכא הוריהם ופגע בפרנסתם, בשנים של המדינה שבדרך ובתקופות שבהם מי שלא היה לו פנקס אדום, לא היה יכול להתפרנס. חדי הזיכרון, מבין חובשי הכיפות, זוכרים עוד כיצד הפנקס הכחול שהיה להם, כמי שהצטרפו לקופת החולים של ההסתדרות, אבל היו "אנשי חוץ", לא זיכה אותם במלוא הזכויות של אלה שהחזיקו, בפנקס הכחול. אלה אינם עוד מוכנים להכיר בכך, שהמחנה הציוני הינו ליכוד ב ולגביהם מדובר בשמאל - שמאל ממש. הם אינם מוכנים, להכיר בכך, שמדובר בסמולנים של יום שישי שדבר וחצי דבר אין להם עם האידיאולוגיה מבית מדרשם של השמאלנים האוטנטיים. הם אינם מוכנים, להכיר בכך, שאין יותר שמאלנים במפלגות המרכזיות ולכל היותר קיימים סמולנים של סוף שבוע, שההבדל היחיד הוא שהילדים שלהם, לובשים צבע אדום, מכיוון שהם רשומים בקבוצת הכדורגל נוער של הפועל תל אביב ולא של מכבי תל אביב.