בתחילת השבוע, קיבלתי סמס מהמפקד שלי במילואים. הוא מבשר לי, שאפשר לקבל החזר עבור הנסיעות המרובות שביצעתי בתקופת מבצע צוק איתן ברכב הפרטי שלי, מבלי לקבל החזר. לא ידעתי שאפשר, אבל מסתבר שכן. אם אתם בוגרי מבצע צוק איתן, שווה לנסות.
ולמה עדיין קוראים לזה מבצע ולא מלחמה? כי זה עניין של כסף. במלחמה יצטרכו להכיר בחופשות של ההורים שנשארו בבית עם הילדים גם מחוץ לטווח האש (בדימונה למשל). יצטרכו להכיר בנזקים ובהוצאות שלא מכירים בהם כשזה "מבצע". הכל עניין של כסף.
הסמס מפנה אותי לאתר המילואים של אכ"א - אגף כוח אדם בצה"ל. חיפושים חוזרים ונשנים באתר אודות החזר או פיצוי כלשהו לא העלו חרס. לפיכך, התקשרתי לקצינת הקישור שלי. רצה הגורל וזכיתי שקצינת הקישור שלי תדבר איתי ישירות. זה לא מובן מאליו. במקומות אחרים, תוכל להגיע לאריאלה ממפעל הפיס, לפני שתצליח לדבר עם הוד מעלתה קצינת הקישור.
על היוהרה והיומרנות של קצינת קישור שהייתה לי פעם, אכתוב בפעם אחרת או שאולי לא אכתוב כלל. קצינות קישור עושות עבודה חשובה. רק שלא ישכחו שהם מדברות עם אזרחים. אנשים, אבות, וסטודנטים. לא כל העולם צבא. וקציני הקישור הם הפנים של הצבא. ההתנהגות שלהן תקבע את היחס שלנו לצבא.
הקצינה החביבה הפנתה אותי למוקד התשלומים של צה"ל או בשמו הצה"לי מת"ש. כמי שעבר בהצלחה את מוקדי השירות של חברות הסלולר (ותכף אתייחס לזה) או חברות הכבלים (שברוך השם אני מנותק מהם) או הבנקים (כידוע לא ניתן להתקשר יותר לפקיד שלך בבנק, אלא למוקד שהוא יפנה את פנייתך), וחושב שכבר עבר את הכל, לא יודע על מה מדובר.
מדובר באחד המוקדים היותר מסובכים שקיימים אצלנו במדינה. בדרך-כלל קשה להוציא ממני תחושת אכזבה כשאני מדבר על צה"ל של היום. בניגוד לרוב מכריי בני הגיל שלי, אני בין הבודדים שעדיין עושה מילואים ואפילו סדרתי לעצמי כמה שנים נוספות, אחרי התפקיד האחרון שלקחתי על עצמי. אני לא מצטער על כך או יותר נכון, בדרך-כלל אני לא מצטער על כך.
שיחה כזו עם מוקדי השירות של מופ"ת, יכולים בהחלט לגרום לי להתחרט על זה. אחרי ניסיונות מרובים של חיפושים באינטרנט, דרך מוקדי השירות של חילות הים והיבשה (אולי הם יודעים, בהמשך למוקד גמלאים (אולי שם יהיו יותר סובלניים), וסוף כל סוף לטלפון הנכון של אותו מוקד שמטפל בי. הקשתי את המספר האישי שלי, אבל אז ביקשו ממני סיסמא. לא ידעתי במה מדובר. אם זה סיסמת הגיוס שלי אז איך מקלידים "שועל ערבות" או "עטלף סלעים", או שזה בכלל היה "יחמור עמקים".
אז הקשתי כוכבית כדי שכוכבה תפתור לי את הבעיה. אבל אז הסתבר שאני צריך לפנות לסולמית. לחצתי, ושוב חזרתי לתחילת ההודעה. סיפרו לי הרבה על מבחני הטיס, אבל אם צה"ל רוצה למצוא את הטייסים הטובים ביותר, שישלח אותם לנסות לעבור מוקד כזה או אולי שיאמצו את זה לסדנאות השבי שלהם. יהיו פעמים שאנשים יעדיפו לעבור לדאעש ולא לחזור למוקד כזה.
ושוב לחצתי סולמית ושוב חזרתי. בסוף המענה הממוחשב התייאש (אם יש דבר כזה) והצלחתי להגיע לפקידת השירות. אני מניח שמדובר בחיילת צעירה ששירות הוא דבר שנכון עבורה בעניין אחד והוא - "חובת השירות הצבאי" ולא מעבר לכך. "מספר אישי" נבחה. מהלחץ נתתי. אני לא מוסר בקלות מספר אישי, אבל ככה לימדו אותנו, מספר אישי ודרגה מותר למסור. לא מעבר לזה. "אני מעבירה אותך". ניסיתי לשאול "לאן? למי?" אבל זה היה כבר מאוחר. עברתי, אך השיחה נותקה. בלי הסבר. ושוב התקשרתי. הפעם ישר לסולמית, עד שהמענה נשבר (חלשים אלו) ושוב הגעתי לנציגה. חופית, מורין, אלין, סלין או משהו דומה. "כן בבקשה". "התקשרתי קודם לכן...", "לא אליי, כן בבקשה" חתכה. "זה בקשר להחזרי הנסיעות לחיילי מילואים" הסברתי. "תפנה לקצינת הקישור שלך" וסיימה. ניסיתי להסביר שקצינת הקישור הפנתה אותי, אבל זו שלחה אותי כבר לכוכבית. כל אחד והחברים שלו.
נזכרתי בסיפור שסיפרה לי מישהי, שבעלה הוא אזרח עובד צה"ל גמלאי. על מסע הטרטור וההתשה שהיא עברה רק כדי לקבל את המשכורת הקטנה של בעלה כמו שצריך. אלו רגעים שגורמים לי להבין למה אנשים לא מוכנים להגיע למילואים יותר, ולמה בכלל אני צריך להתעקש עוד לעשות את זה. זה יעבור לי ודי מהר, אבל עדיין זה מרגיז.
ומה עם ההחזר? התקשרתי כמה פעמים נוספות ובכל פעם התחלתי שיחה מחדש. כוכבית, סולמית וכל מה שצריך. בסוף הגעתי לטופס הנכון. מילאתי ומאז אני עדיין מחכה. תוך כדי חיפושים באינטרנט, אני רואה את הודעתו של מפקד המת"ש. "נטפל בכולם ובכל הפניות עד חודש מרס, אבל גם אחרי, לא נשליך אף אחד".
אני מרגיש רגוע.
יש לי עוד חודשיים לדבר עם מורין, קארין, איירין או ללין.
