התיבות השבורות של המשורר אורי צבי תור צופנות סודות בין שבריהן. לתיבה יש בלשון העברית כמה מובנים, וננסה לפתוח צוהר לתיבה: לארגז השירה המיוחד הזה, ללשון השירה שכל כולה תיבות, מילים, הברות.
מה התוכן הפנימי של כל מלה, מה אוצֶרת כל הברה בחובּה, האם אפשר לגעת בפנימיות של המבּע האנושי? שירתו של אורי צבי תור מבקשת לתור אחר תהליך הגילוי וכיסוי בלשון.
כבר בשירו הראשון 'ברכת הדרך למשורר' - נשמעת תפילתו החרישית של הכותב:
אֵל נָא תְּנָה-נָּא
מְסִלּוֹת בִּלְבָבִי
לִהְיוֹת שׁוֹמֵעַ
לְקוֹל תֵּבוֹת
שְׁבוּרוֹת
שורה 7.
מי שעוקב אחר האוטוביוגרפיה של השירה העברית בדורות האחרונים, חש מיד, שיש בשירתו של אורי צבי תור ניסיון לשוב לדרך המבע המלא, לא להסתפק בשירה רזה, בלשון יומיומית. השירה העברית הייתה לפני דור או שניים ערך מרכזי בחיינו, ואפשר לומר שאיבדה מכוחה והשפעתה. השירה צמצמה עצמה בתמונות, הנמיכה את עוצמת הלהבות, התרחקה מדיאלוג עם היצירה העברית הקדומה. לצערנו, תהליך זה הוביל להתרחקות מן השירה.
שירתו של אורי צבי תור שבה אל העבר התרבותי שלנו, להיגד המלא והעמוק.
בכל תיבה שבורה תמצאו עולם ומלואו. גם כאשר הוא מספר את סיפור חייו האישי, גם כשהוא נוגע ברגעים אינטימיים, התיבות השבורות שלו מכילות עוצמה מדורות שהיו, המילים אוצרות בחובן ארמזים עמוקים ונבואיים מן המקורות.
כבר בשיר הפתיחה 'ברכת הדרך למשורר' אנו חשים, שהמשורר כותב שיר הקדשה לעצם היותו משורר, מבקש את צופן השליחות שעליו לשאת. פרקי הקדשה מוכרים לנו מן המקרא, וכאן השירה היא משא של שליחות. לשיר מצורף מוטו שלקוח מן המקורות, ואכן מסקרן לגלות מהן צופנות מסילות הלב של המשורר.
הנה לפנינו השיר "הפעימות המתונות של שלוות הבשר" - המחולק לפרקי שירה קצרים - בסיום הפרק הרביעי שר המשורר:
אֲנִי מַבִּיט בָּךְ וְחוֹשֵׁב, אַתְּ מִמָּקוֹם אַחֵר.
אוּלַי יִתְקַיְּמוּ בָּנוּ
דִּבְרֵי נְבוּאָה עַל סַף חֻרְבָּן,
וְרֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמֹד לָנוּ
מִמָּקוֹם אַחֵר.
עמוד 15.
לאהבה הפיזית יש רובד רוחני ומעטפת קוסמית: בקשר שבינו לבינה יש משמעות למושגים כמו גאולה והצלה וחורבן, וכאן הארמז למגילת אסתר, עושה את הקשר למשמעותי יותר. העולם עובר תמורות, והעולם הפיזי יכול ללבוש צורות רוחניות, נפשיות. בתחילת פרק שירה זה שר המשורר:
עַל שׁוֹבֵר גַּלִּים בְּכַף יָד קְטַנָּה אַתְּ לוֹקַחַת אֶבֶן אֶבֶן וּמַשְׁלִיכָה הַיָּמָּה
אֲבָנִים כְּבֵדוֹת יְדוּעוֹת מֶלַח הָיוּ בְּיָדַיִךְ
לְאַבְנֵי צְחוֹק מִתְגַּלְגְּלוֹת עַל מַיִם.
רוח וחומר - הכול חי בכפיפה אחת. זמן השירה מחבר הכול: אבנים פיזיות יהיו לאבני צחוק, והאישיות של האהובה אינה קשורה רק לכאן ולעכשיו, אלא למקום ולזמן אחרים. יש זמן שהוא זמן רוחני, זמן פואטי - והוא מעבר לזמן המציאותי הרגיל.
ההוויה השירית של המשורר צומחת מתוך החוויה הפרטית, והמבע שואב מעולמות עמוקים, הפרטי מקבל צבעים וגוונים מתוך בארות הרוח: שירת אורי צבי תור יונקת מאוצר התרבות, מאוצר הלשון לדורותיה. יש רוח נבואית מעבר לחיים הפיזיים, יש הוויה של קדושה והתקדשות:
בשיר 'אוּד מוצל מאהבה' בעמוד 21 כותב המשורר:
וְהָיוּ הַגֶּחָלִים הָאֵלֶּה צְרוּבִים בִּשְׂפָתֶיךָ, וְהָיָה אִם תּוֹשִׁיט זְרוֹעוֹתֶיךָ
יִהְיוּ נְעוּצִים לְאוֹת בִּבְשַׂר יָדֶךָ. וּבְהַבִּיטְךָ אֶל פְּנֵי אַהֲבָתְךָ,
יַשְׁחִירוּ נִטְפֵי פֶּחָם בְּעֵינֶיךָ וּבָהֶן תִּכְתֹּב לְמִשְׁמֶרֶת
עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבְשִׁירֶיךָ.
כשם שהנביא מתקדש באמצעות גחלת אש מן המזבח, כך המשורר נצרב מגחלת אהובתו, נצרב בשפתיה. יש כאן חוויה נסתרת שמעבר לחוויה הגלויה. הקדושה מחלחלת כל הזמן. הקדושה מרחפת מעל שירה זו, סובבת אותה כפלנטה, שאינה יכולה להינתק ממנה, כלים שלובים. לפנינו התקדשות, שיש בה גם יסוד של העצמת הקידושין והקשר שבינו לבינה. אנו למדים עד כמה השירה מחוברת למשמעות המקורית של קדושה: להיות מיועד לשליחות, לייחד את חייך למען מטרה נעלה. הקדושה מבדילה את העיקר ואת הרוח מן הכלל. הכתיבה מייחדת את המשורר, האהבה מייחדת אותו ואת אהובתו בתהליך של התקדשות.
הֲרֵי אַתְּ
מְקֻדֶּשֶׁת לִי
בְּכֹחַ אָשְׁרֵנוּ וּכְמִיהָתֵנוּ
בְּטַבַּעַת חֶנֶק זוֹ
הַכְּרוּכָה סְבִיב
חֲלַל הַלֵּב
הַמּוּצָף.
עמוד 11.
אי-אפשר לדבר על שירת אורי צבי תור, ללא העוצמה המקודשת של הקשר הפרטי. יש בחיבור הזה שכל כולו ייחוד וייעוד - משמעות שיונקת מכל ההיסטוריה. היא אכן מתארת רגעים מוחשיים, אבל בתוכה מהדהדים קולות מן העבר, מן הלבה של הנבואה והספרות העברית. העצמתה גוברת באמצעות הארמזים המובילים לתהליכים קוסמיים, לתולדות העם.
למשורר יש תחושה של נצרב בשפתי האהובה, אך מאידך-גיסא, הוא חש שבכוח המילים הוא בורא לו אהובה, הוא מעניק לה מן השפע, כמו האל שהעניק לעם מָן וַהֲגנה במדבר:
כך בשיר 'מפגש געגוע וזרות' הוא כותב:
אֲנִי רוֹצֶה לָלוּשׁ לָךְ מִלִּים
טוֹבוֹת וְרַכּוֹת כְּמוֹ הַמָּן
שֶׁמַּמְטִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּדְאָגָה
עַל הַתּוֹעִים בְּמִדְבָּרִיּוֹתָיו
שֶׁיְּהֵא טַעֲמָן טַעַם תִּקְווֹת
כְּמוּסוֹת עַל לְשׁוֹנֵךְ
עמוד 20
החוויה הפרטית מקבלת משמעות בתוך ההיסטוריה, בתוך הזמן הקדוש: אנו מקבלים כאן חוויה שנוגעת במוחש ובזמן ממשי, אך מצד שני, שירת האהבה הזו אינה קשורה רק להווה, היא כוח שֶׁשוטף את כל העולם, היא עוצמה אישית וקיומית, שיש בה יסודות של פֶּלא ונס.
כפי שבשיר 'אוד מוצל מאהבה' ידע אורי צבי תור לסיים את השיר במילים
יַשְׁחִירוּ נִטְפֵי פֶּחָם בְּעֵינֶיךָ וּבָהֶן תִּכְתֹּב לְמִשְׁמֶרֶת
עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבְשִׁירֶיךָ.
עמוד 21
כך בשיר 'בזהירות רבה' בעמוד 25 - הוא יודע לשוב למוטיב הבית והקדושה השומרת עליו, במילים אלה:
סוֹפְרֵי סְתָ"ם טוֹבְלִים אֶת קֻלְמוֹסֵיהֶם
רָצוֹא וָשׁוֹב
בִּקְסָתוֹת שֶׁל דֶּמַע,
כּוֹתְבִים בִּי
תְּפִלּוֹת קְטַנּוֹת לִקְבֹּעַ לְמִשְׁמָר
בְּדַלְתוֹת חַיַּי.
מעבר לכאב ולשבר ולאובדן מציבה שירת אורי צבי תור את העוצמה של הרוח, של האהבה. הביטוי "רצוא ושוב" מוסיף לאהבה ולשירה כוחות של מחזוריות נצחית, ויש במילים הקדושות של השיר תוקף ועצמה של תפילה, של מגן ומשמר בתחנות חייו.
בשירו 'קו המשווה אשר לנפש' בעמוד 31 הוא כותב:
יִלְלַת הַשֶּׁבֶר בְּעוֹרְקַי
מַרְתִּיחָה בּוּעָה שְׁקוּפָה
שֶׁל דָּם.
בַּבּוּעָה תִּינוֹק,
זְרוֹעוֹ פְּשׁוּטָה וְאֶצְבְּעוֹתָיו
הַזְּעִירוֹת מְמַשְּׁשׁוֹת אֶת פָּנַי
הָרְטֻבּוֹת
בִּפְלִיאָה
ובסוף הפרק הרביעי בשיר זה הוא מסיים:
בְּקַו-הַמַּשְׁוֶה אֲשֶׁר לַנֶּפֶשׁ
בְּעֵין מָוֶת, סַף חִיּוּת חֲדָשָׁה
הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם נָדַמּוּ
סֻכַּת שָׁלוֹם נְטוּיָה.
עמוד 32.
הזמן והמקום מתחברים, שהרי זו שירה שנכתבת ומתנבאת על דעת המקום והזמן.
יש רב שיח מתמשך בין כל ההוויות, שיח עם המקורות. החיבור בין העולמות הוא פֶּתח לחיים חדשים, לחִיוּת חדשה.
חשובה לנו שירה מסוג השירה של אורי צבי תור, משום שהיא יודעת לחפש את השלמוּת שמעבר לתיבות השבורות, למלא אותן ברוח גדולה שבאה מכל הדורות. הספרות שלנו עדיין מתלבטת עם זהותה, והדיאלוג עם מפלְסי הלשון העברית, עם ארון הספרים העברי, מעשיר את תכנֶיה.
מציב לנו דיוקן עשיר ומרגש. אין שלם מלב שבור, וזו הגדולה של הלבבות השבורים הצפונה בתיבות המילים של אורי צבי תור. החיבּור בין העולמות מאחֶה סדקים, מעניק אחדות לכול.
שירת התיבות השבורות יודעת לקרב אותנו לחוויות פרטיות אינטימיות - ומצד שני להעשיר אותנו ברבדים עמוקים יותר: מעבר לרובד של הקרבה המוחשית יש נופך מטאפיזי. העולם החיצוני, החוויות המוחשיות, הכול נעטף ברבדים קדומים, הכול נוסע פנימה, אל פנימיות השפה העברית, אל החיבור המקודש בין זמן ומקום. כאן משכן הרוח והמילים: כאן סוכת השירה מעניקה לנו מן הכוחות שלה, סכך רוחני שמזכיר לנו מה ייחודה של השירה, כמה אנו צמאים לה, כמים קרים לנפש עיפה.
