כל הסימנים מעידים בבירור שגם עכשיו, חמישה ימים לפני יום הבוחר, עדיין גדול מספר המתלבטים שאינם יודעים עבור מי להצביע. בצידם מצויים לא מעט אדישים, שהחליטו פשוט לדלג על הקלפי כאקט-מחאה לכל מה שקורה.
אלא שאלה גם אלה רק יורים לעצמם ברגליים. הם מאבדים בכך לא רק את זכותם להשפיע, אלא גם משחקים לידיו של מי שאינם חפצים ביקרו. ומלבד זאת, החרמת הבחירות גם אינה מעידה, דווקא, על אזרחות טובה. בוודאי שלא במדינה דמוקרטית.
מי שאדיש ליום הבוחר איננו אלא בת-יענה, הטומנת את ראשה בחול; ומי שמחרים את הקלפי, כאקט של מחאה, רק עלול לחזק בכך את מי שלא היה רוצה שייבחר. אלה גם אלה רק פוגעים, בעליל באושיותיה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית.
כך או אחרת, כל הסימנים מעידים כי רוב המצביעים יטילו הפעם לקלפי את הפתק שלהם למען מי שעומד בראש רשימתם, יותר מאשר למען הרשימה עצמה. והרי, מצעי המפלגות חדלו כבר מזמן לעניין את הבוחר הפוטנציאלי, במיוחד כאשר ההבדלים ביניהן רק הולכים מטשטשים.
חשיבות ההצבעה
לאלה שבכל זאת נמלכו בדעתם ושהחליטו להחרים את הבחירות - יש לנו עצה קטנה: במקום לשבת בבית ולחכות למשיח, שממילא לא יבוא בינתיים, מומלץ למרות הכל להשפיע, גם אם ההשפעה נראית שולית בלבד. הדברים אמורים במיוחד במי שאין בדעתם לתמוך באחת מן המפלגות המובילות והשבלוניות.
כמו בכל מערכת-בחירות - מצויות גם הפעם רשימות אחדות שיתנדנדו סביב אחוז החסימה. אבל במדינה כמו שלנו, שבה מתנהלות בחירות רובניות - יש מקום גם לרשימות-מיעוט, מבלי שייבעטו החוצה בידי בולדוזרים מפלגתיים, אימתניים ומפלצתיים. מלבד זאת, התמיכה בהן עשויה רק לסייע להגשמת מאווייו של כל אזרח המבקש לשמור על חוק וסדר, שהם נשמת-אפה של כל מדינה מתוקנת.
אבל, גם מי שיסרב להשתכנע בצדקת הדברים האלה, עדיין עשוי למלא את זכות הבחירה המוענקת לו מכוח החוק. הוא יוכל, למשל, לשלשל לקלפי פתק לבן. פתק כזה ייפסל, אומנם, על-ידי ועדת הבחירות, אבל יהיה בו אפקט של מחאה אקטיבית, של הצבעה ברגליים, מצד מי שבאמת איכפת לו.
