עזבו אותי ממצעים. עזבו אותי מהבטחות. עזבו אותי מהצהרות. עזבו אותי מסקרים. עזבו אותי מסיסמאות. מה שמעניין אותי, זה לא מה ש"מאכילה" אותי ואתכם התקשורת. אלא מה שאני רואה מסביבי.
אלו שבחוץ
נסעתי באחד מימות השבוע שעבר בשעות הצהריים בכביש החוף. סתם יום של חול - והתנועה הייתה סואנת באופן מפתיע. המוני מכוניות שעטו צפונה ונסעו דרומה, לעבר תל אביב. תור ארוך, צפוף, של כלי רכב התנהל לאיטו מהרצליה לכיוון העיר הגדולה. ואלו מכוניות - הכי חדישות שבעולם!
חשבתי בלבי: כל-כך הרבה אנשים לא עובדים? רבים כל-כך נמצאים באמצע היום בדרכים? לאן הם נוסעים? מה הם ממהרים? מה הם מבלים על הכבישים ומדוע אינם נמצאים במשרדים או במפעלים? ואז "נפל האסימון": לפי מדד המכוניות על הכבישים, בצהרי יום חול מקרי אחד, מתברר לעין כל, שישראל האמיתית איננה כפי שמנסים "ללכלך" אותה. ראו את הכבישים הדחוסים, את המוני הרכבים התוקעים את התנועה כמעט בכל קטע ובכל שעה. הזוהי מדינה ענייה?
באותו ערב נכנסתי לקניון כלשהו. המקום שקק חיים. המוני בני אדם גדשו את ה"מול", מצטופפים בחנויות למיניהן, משתרכים אנה ואנה, נושאים שקיות בידיהם, רוכשים מכל הבא ליד. בקיצור - חגיגה. ושוב הרהרתי: הזוהי מדינה ענייה?
בערב הלכתי לתיאטרון. מזל שרכשנו כרטיסים מראש. האולם היה מלא עד אפס מקום. ההצגה נפלאה. הקהל נהנה עד הגג. ראיתי המוני בני אדם נוהרים החוצה מהיכל התרבות, מפתחי התיאטראות, ממהרים לחניונים, לנסוע הביתה בתום עוד ערב של בילוי.
באותה שעה הברים והרחובות הסמוכים, כמו אבן גבירול, היו גדושים בצעירים חוגגים. חבורות-חבורות הם התגודדו ליד איזה מועדון, ובפתח אחת המסעדות. לבושים במיטב הבגדים, חלקם עם כוס בירה או כוסית יין ביד, מסמסים, מפלרטטים ונהנים.
מסעדות? - לרוב הן מלאות, עמוסות בסועדים. בפתחיהן רבים הממתינים לבוא המלצר-ית, שילווה-תלווה אותם אל שולחנם. כך בשעות הצהריים, כך גם בערב. החופים? - המונים באים לתפוס שמש או גלים, ולא רק בשבת. יש להם כל הזמן שבעולם, הבעת הפנים היא של שביעות-רצון, של "הסר דאגה מלבך".
ואלו שבפנים
במקביל לכל הבליינים למיניהם, רבים ספונים בבתיהם, בוהים במין מזוכיזם בטלוויזיה, מאזינים לפרשנויות, לומדים על הסקרים. הללו שומעים שוב ושוב, שבישראל כולם "מיואשים", "מאוכזבים", "כורעים תחת הנטל". הם לומדים כי ישראל "מדינה הרוסה". שומעים - ולא מאמינים.
אז בואו נעשה סדר בעניינים. אכן, הבעיות הכלכליות והחברתיות בישראל הן רבות. לא פשוטות. ישנן קבוצות שנמצאות מתחת לקו העוני. יש אצלנו עניים רבים, שורר מחסור בדיור, קיים יוקר מחיה - ואפשר היה לטפל בבעיות אלה טוב יותר.
אבל להכפיש, ועוד מבית, את המדינה המשגשגת שלנו? המדינה שנמצאת למרות הכל ואף-על-פי-כן בצמיחה, שבה אחוז האבטלה נמוך ממרבית מדינות המערב, ששוכנת בלב המאפיה המזרח-תיכונית, בסמיכות לכוחות האופל האיסלאמיים המשתוללים, שמתקיימת בצל איומים כבדים על עצם קיומה, ומנגד מעוררת קנאה באיכות החיים של מרבית אזרחיה, בלב כל אורח ותייר המזדמנים אלינו?
ביקורת בלתי מידתית, חסרת אחריות, צביעת המצב בשחור-משחור, הן בבחינת ניסור הענף שעליו כולנו יושבים.
לא העת לשינוי פוליטי
הבחירות שבפתח אינן בעיתן. אבל הן עובדה מוגמרת. ביום שלישי נלך כולנו - או רובנו - להצביע, לבחור את הממשלה והמנהיג הבא. נזכור מדוע הוקדמו הבחירות - בגלל בעיית המשילות, לא עקב נושאים כלכליים, חברתיים או צבאיים. ועם זאת, כל הנושאים הללו הם בסדר היום ועומדים לשיפוט הבוחר.
אם ישקול את המצב לאשורו, בלי "לכלוכים", בלי סילופים, בלי תעמולה מכפישה, הוא יבין שאין זה הזמן לשינוי פוליטי. אין זה הזמן לשעות להבטחות אינספור חסרות-כיסוי, שמבטיחים בוז'י או לפיד, כחלון או גלאון. התפתות להן - זהו חוסר אחריות.
אין סיבה אמיתית ודחופה, שהממשלה המכהנת זה שנתיים בלבד, שהקואליציה היוצאת בראשות
בנימין נתניהו, בהרכב דומה או שונה, עם שריה היעילים ברובם, לא תכהן עוד קדנציה, כדי שתוכל להמשיך את פעולותיה המבורכות, כדי שמספר העניים ומחוסרי הדיור יילך ויקטן, בניית הדירות תואץ, וכן - אל נשכח - כדי שארץ-ישראל תישאר בידי העם היהודי.
