שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום [פסחים ו]. וצריך להבין מה הכוח והמיוחדות שיש באותם שלושים יום קודם הפסח. דרשו חז"ל ואמרו שכל עניין ביעור חמץ הוא אינו רק בערב פסח, אלא מתחיל שלושים יום לפני החג, כשמתחילים לשאול ולדרוש בהלכות הפסח. ובכל יום שעובר, מקטין ומבער האדם מעט מהחמץ אשר בנפשו ובסביבתו.
ורבינו בעל ה"חסד לאברהם" (רבי אברהם אזולאי זצוק"ל) כותב יסוד נפלא בעניין השבתת חמץ ואכילת מצה: לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, פחד הקב"ה שלא "ידח ממנו נידח" ושעם ישראל יפלו לנ' (חמישים) שערי טומאה. ולכן בכל שנה נתן לנו הקב"ה את חג המצות - להיזהר, להישמר ולהקפיד בחמץ, וכוח שמירה זו משמר את האדם ומונע ממנו ליפול לנ' שערי טומאה. ומוסיף בעל ה"חסד לאברהם" ואומר, ששלושים יום קודם החג מתחיל האדם עם עבודה עצמית לצאת שלב-שלב משערי הטומאה אשר נפל בהם באותה שנה.
וידועים דברי רבותינו, ששלושים יום הם תש"כ (720) שעות שבגימטרייה זה שלוש פעמים "עמלק", וזה מרמז שבזמן זה יש כוח לבטל קומתו השלמה של עמלק.
וידוע מה שמובא בתיקוני הזוהר ורעיא מהימנא, אשר לעתיד לבוא תהיה מלחמת עמלק ומחייתו בערב פסח, ההתחלה ביום פורים והסיום בערב פסח. ולכן אמרו חז"ל על מצות ביעור חמץ, שאין מברכים בשעת הביעור ברכת "שהחיינו", משום שברכת "שהחיינו" שמברכים בפורים (על קריאת המגילה) כוחה ממשיך והולך עד בדיקת חמץ, שהכל חדא מחתא (דבר אחד).
ובימים הללו מוציא הקב"ה נפש כל אחד מישראל, ואף של הפושעים היותר גדולים שהרבו לחטוא ולפשוע רח"ל, מרשות היכלות הטומאה והסיטרא אחרא, שהנפשות היו נכבשין תחת ידם מדחי אל דחי חלילה. ובכוח אלו הימים להעלות ולרומם הנפש בתש"כ שעות ובשלושים ימים, יציאה אחר יציאה, מעט-מעט להרחיק האדם מהטומאה ומהקליפה הקשה הדבוקה בו, שהייתה מושלת עליו והוא היה עבד גמור תחתיה. בימים האלו הוא יוצא לחרות אמת, לקרבה אל הקדושה.
ולכן, בימים אלו, שזוכים אנו לפדיון נפשנו, חייב אדם לראות עצמו בכל דור ודור כאילו הוא יצא ממצרים, וכלשון הרמב"ם פ"ז [בהלכות חמץ ומצה הלכה ו'] "הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר 'ואותנו הוציא משם וגו"".
אחיי ורעיי האהובים והחביבים, ימים רבים גזרנו על עצמנו שתיקה ולא כתבנו את דבר התורה היומי, אך אומרים אנו לכל בני קהילתנו: חפץ ה' בידינו יצליח, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. ובעזרת השם לא נחזיר את נשמתנו לבורא עולם עד אשר ייוודע צדקנו, הרבה שלוחים למקום, והצער ועינוי הנפש אשר אנו ובני משפחתנו סובלים יהיה כפרה על כלל ישראל.
מתפללים אנו בשברון הלב שהקב"ה ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. מבקשים אנו בנמיכות קומה ובלב נשבר להעתיר בעדי, והן קל כביר ולא ימאס תפילת רבים. ושנזכה לצאת לחיים ולבריאות ולראות בשמחת וטובת כל אהוביי.
השם השם קל רחום וחנון ארך אפיים וגו'.
