גדול נראה החשש שהיא מביעה מבלות הגוף, המשמש אולי מדד להבנתה את עצמה, את חייה. גופה שמתחיל לומר שקמטיו הם קמטיה, קמטי נפשה, בקיעי חייה. את השיר שבו היא מדברת על כך, כשהיא יוצאת בראש חוצות ומצהירה על הישלפותה ממה שסגר עליה היא מביאה דווקא בתחילת הספר, ואילו היה בידי הייתי מעביר אותו לסופו, במחילה ממנה, כדי שיבטא את קצה הדרך שאליה כבר הגיעה. הדרך שזרתה בה הכרה ותודעה ופתיחות וביטחון להצהיר על הפְנים שבה, האנושי שבה. ואולי מעל לכול את האישה שבה. אותה אישה שמעמוד לעמוד ומשיר לשיר נטענת וטוענת ונוטעת את התחושה שזאת לא רק המלחמה שלה, שהיא אינה אחת, ושעם כל שנה חולפת נעשית מלחמתה מודעת ומשמעותית יותר ויותר.
כְּשֶׁאֶתְבַּגֵּר
שֶׁפְּתוּתַי יִתְמַלְּאוּ בִּסְדָקִים
וּסְעָרות יַרְעִידוּ מִתְאָרָן
וְרַכּוּת נֶאֱבֶקֶת תִּפְרץ אֶת קִלּוּף הַיבֶשׁ שֶׁיָחֵל לְהִתְעַקֵּשׁ לְעַטְרָן
וְחִיּוּךְ מִתְקַלֵּף יְסַפֵּר אודותָן
וַעֲדִינוּת מִתְעַקֶּשֶׁת תִּמְתַח אותָן
ֹֹ
כְּשֶׁאֶתְבַּגֵּר
כְּבָר לֹא אַבִּיט בַּמַּרְאָה
וּבוּשָׁה לֹא תֹּאחַז שְׁפִיּוּת וּמְקומָהּ
כְּשֶׁאֶתְבַּגֵּר
מַאֲבָק הַשְּׁבִירוֹת יִתְכַּוֵץ וְיִשְׁקַע אֶל דַּלּוּת זִכָּרון רַבָּה
וְשִׁכְחָה תִּצְעַד אֶל תּוכִי, אִטִּית וּגְנוּבָה,
וְאֶשְׁקֹט. מְעַיְּנוֹת עֶדְנָה
(מתוך "כשאתבגר", עמ' 6)
אכן כשאנחנו מתבגרים בוגד בנו הגוף, מידלדל, מעלה בשר ואכן הופך להיות מדד מסוים. כך גברים כך נשים. אך בעוד גברים חומקים לרוב מביקורתן של עיניים מסתכלות ובוחנות, הרי שנשים נמצאות פגועות מכך, נבחנות בעיניים ביקורתיות, עיניים שמודדות אותן ושוקלות וגורמות לא פעם תסכול ומבוכה. כבר קראתי דברים שידידה כתבה, כי במידה לא מועטה ובחוסר הגינות מצפים מנשים בגיל מבוגר יחסית להיראות עדיין חטובות כפי שנראו פעם. והנה היא באה ואומרת: די למבוכה, די להתנצלות, הנה אני, בגרתי וכך גם גופי, ואתה קבל אותי כפי שאני מפני שכך אני מקבלת עכשיו את עצמי.
אני זוכר את הדברים ההם שנכתבו מתוך טרוניה מוצדקת, וזוכר שאמרתי לעצמי עד כמה נכונים הם הדברים, וכמה אנחנו אוהבים להתבונן אולי בגעגועים לטוב, בתמונות מימי נעורינו. אך יש גם ולעתים חומקים מלהביט בתמונות עבר שלנו שבהן היטבנו להיראות, אם יש בידינו, ולחשוב באנחה כי אלה כנראה בכל זאת אנחנו.
אִלּוּ לא אָבְדוּ אַלְבּומֵי תְמוּנותַי מִקַּטְנוּת
אוּלַי לֹא הָיִיתִי פּוחֶדֶת כָּל כָּךְ לִשְׁכֹּחַ
אִלּוּ יָדַעְתִּי אֵיךְ נִרְאֵיתִי יַלְדָּהּ
אוּלַי לא הָיִיתִי עוסֶקֶת בִּדְמוּתִי הָאִשָּׁה
אִלּוּ הָיוּ לִי פִּסּוֹת זִכָּרון נֶעֱמָדוֹת עַד
אוּלַי לא הָיִיתִי עוֹסֶקֶת בְּמִלִּים רָבּות עַל מְנַת לְלַבּות עָבָר שֶׁאֵין עוד
(מתוך "פורטרט", עמ' 22)
מרגֵש לחשוב על כך, המילים מעבירות אדווה של כמיהה. כי כמה נכון הוא שחוסר בתמונות ילדות, קטנות, נערות, הם רכש של חיים, של שנים שחלפו ונראות לעת בגרות כחלום וכהזיה לא תיאמן. חוסר הנוכחות הזאת, של הוכחת קיומה לשעבר, מביאה את הכותבת לכתוב על שנים קודמות כדי לצייר אותן בדמיונה. ולו רק כדי שתזכור אותן. כדי להמיר בהן את התמונות שאינן. את הזיכרון החמקמק ואת היעלמותו של הזמן שחולף כלא היה.
אבל נראה כי גם החוסר הקיים מביאה אותה לכך, לכתוב את הדברים לעצמה, כמו לדבר לעצמה את מה שאינה משמיעה. את הדברים שאולי אין לה למי להשמיע, בחינת אוזניים לו ולא ישמע הוא העומד מולה, עיניים לו ולא יראה, לב לו ולא ירגיש. אנו מבינים שכאשר ההווה מכביד אנו פונים לחשוב על שנים טובות יותר, וכך היא טוענת כלפיו כי שוב אינו רואה אותה. ואם הוא רואה אזי אינו חש את הנשיות המפעמת בה ומייחלת לתשומת לבו.
וְאוּלַי כִּי הָיִיתָ אָמוּר לְהַנִּיחַ אֶת הַכְּסוּת הַזּו עָלַי
אותָהּ אַחַת שֶׁתֶּאֱסף אֶת כָּל תְּנוּדות הָרוּחַ הָעובְרות
לְהַנִּיחַ אותָהּ עַל כְּתֵפַי
לֹא נועַץ מִדַּי וְלא רָפוּי
הָדוּק מְעַט, גּולֵשׁ. עוד קְצָת,
אֲרֻכּות.
וְאַתָּה, אוּלַי כִּי הָיִיתָ אָמוּר לְהַנִּיחַ אֶת הַכְּסוּת הַזּו עָלַי
לֹא בַּעֲבוּר הַקֹּר או הַחֹם הָעוֹנָתִי
לֹא בַּעֲבוּר מִתְאָר הַפָּנִים הַזָּכוּר חִיצונִי
אֶלָּא בַּעֲבוּר אוֹתָם רָזִים הָעובְרִים בָּנוּ נִשְׁמָרִים
אוֹתָם אֵלֶּה הַמְּעִידִים עַל מַרְאות מְשֻׁתָּפִים
או בַּעֲבוּר מִרְקָמִי, מִרְקָמִי הַנָּשִׁי.
(מתוך "ואתה", עמ' 26)
אך נראה שלאחר הכול היא נואשת. ידיעת עצמה מתחילה לצור עליה והיא רוצה לבקוע. לפרוץ החוצה מעצמה כדי לראות את עצמה באור אחר ולהישזף בשמש חיים אפשרית. וכדי לעשות זאת יהיה עליה להחליף מקום, יהיה עליה להתרחק ולא רק בשביל הפרספקטיבה אלא כדי לא להיות מושפעת, לא להיות חדורה. ולהתרחק מן הכעס של עצמה, מן הטינה והנואשוּת שבה. שם, בהיותה רחוקה, היא תנסה למצוא מחילה לעצמה על שזנחה את עצמה, ואולי למצוא מחילה גם לאותו אחֵר שלא ידע לראות אותה ולא העז בתוכו להיפתח ולראות ולהבין.
זה קורה אז, כשכבר נצבר בה הכעס, כשנתעבה בה המחנק. והיא מחליטה כי הגיעה העת לבעוט ולמרוד במה שיש לה.
וְאָז זֶה קָרָה שֶׁבְּבָקָר אֶחָד
לא נוֹתְרוּ בִּי מִלִּים
וְלא עָסַקְתִּי בְּהַחְזָרות יותֵר
וְלָקַחְתִּי אֶת עַצְמִי רָחוק כָּל כָּךְ רָחוק
וְנָעַלְתִּי אֶת מָה שֶׁעומֵד עַל הַקָּצֶה
וּלְאַט לְאַט הִפְנַמְתִּי
וּלְאַט לְאַט כָּעַסְתִּי יותֵר
וּמְאֹד מְאֹד חִכִּיתִי לִבְקָרִים חֲדָשִׁים
נְטוּלֵי זִכָּרון
וְלַזְּמַן שֶׁיַּעֲשֶׂה אֵת שֶׁלּו כְּבָר
וּמַהֵר
כִּי לְאַט לְאַט כָּאָב לִי יותֵר
וְלֹא הָיְתָה בִּי בְּרֵרָה,
עַד הָיָה בִּי אַחֵר.
("עד היה בי אחר", כל השיר, עמ' 32)
כך מתחיל המרד שלה. ובעודה בכך היא מקווה ומייחלת. היא רוצה להשתחרר, למצוא עוז נוסף ולהיוולד מחדש, להיות אחרת. ומתוך שרצונה להיות אחרת היא רואה כבר בעצמה כאילו הייתה אדם אחר. שנאמר, ההשאה העצמית, והדימוי העצמי שלנו שעושה אותנו. והיא מעניקה לעצמה דימוי חדש. התהליך הזה נטל כנראה את מחצית חייה, אך היא לובשת בתוכה דימוי שירומם אותה. היא כבר רואה את מי שהיא החדשה מן הצד, מנסה להזדהות עם דמותה, מעניקה לה שם חדש, מקנה לה שפת גוף חדשה שנובעת מתוך אופי חדש. והיות שכבר כך, היא כותבת על האישה החדשה בגוף שלישי, מתבוננת בעצמה מהצד, כמי שיצאה מתוך עצמה:
וְאוּלַי תִּוָּלֵד הִיא חֲדָשָׁה וְאֶקְרָא שְׁמָּה הַתָּרָה
וְכִי הִתִּירָה הִיא סְבָכִים אַסְבִּיר לְבָאִים
וּתְנוּעַת יָדָהּ תַּסְבִּיר הַתָּרָה גַּם כֵּן אֶת שְׁמָהּ
וְתָנוּחַ יָדָהּ תַּסְבִּיר הַתָּרָה תּאמַר מוּל מַרְאָה
וְתָנוּחַ אֶת לִבָּהּ
וְתִשְׁקֹט נַפְשָׁהּ
וְזוֹ תָּשִׁיב לָהּ אוֹתָהּ חֲזָרָה
בְּעֵינַיִם אֲחֵרות
אִישּׁונִים לְלא תְּזוּזות נִרְגָּעִים סְעָרוֹת
וְהַתָּרָה תִּצְעַד אֶל יָמִים
פּוסַעַת צְעַדִים אִטִּיִים
רַגְלָיהָ קַלּוֹת
וְאַף מִשְׁקָלָן הָרָחָב מְאד
וְתֵשֵׁב בְּסַפְסָל רָחוק מֶרְחָק סְבַךְ
וְתִפְרֹשׂ שִׂמְלָתָהּ לַצְּדָדִים
וְתאהַב.
("התרה", כל השיר, עמ' 47)
ולפני שאסיים, אשוב בכל זאת אל השיר שבתחילת הספר. כי לא רק כמוהו כְּמַשְלים את מהות השיר הקודם, שהבאתי למעלה, אלא שבו היא מצהירה על עצמאותה. ועל המלחמה שלה ששנות ההתבגרות הפיזית והשתנות הגוף או התייגעותו עשו, לעומת ראייתה הרעננה והפורצת שבאה עכשיו ומעצימה אותה:
כְּשֶׁאֶתְבַּגֵּר
אֶצְעַד בְּחַדְרו עַרֻמָּה
וְגוּפִי בִּתְנוּעַת זִקְנָתו הַצְּנוּעָה
מִתְפַּתֶּה הוּא... וּבָא,
עֵדוּתִי הַגְּדולָה,
אִשָּׁה.
(מתוך "כשאתבגר", עמ' 6)
הנה אני, תאמר לו היא החדשה, ועיניה נוצצות בעוד הוא תוהה על התעוזה המפתיעה שבמערומיה. הא לך, איש, היא תאמר, הנה אני, ככה.
(שרית שמיר, "עת גופי אדע", הוצאת joya 2013, 50 עמודים)
