כל מי שרוצה לדעת מה מקור העוצמה שהעלתה את
הליכוד אל הפסגה של 30 מנדטים צריך לעבור את הקו הירוק מזרחה, לבחון את מפת ההתיישבות היהודית הקרויה ברוע לב שמאלני "ארץ ה
מתנחלים שבה איש הישר בעיניו יעשה" ושבתחומי קיומה "זכויות הפלשתינים נרמסות ברגל גסה" - ויוכל להיווכח בוודאות, כי מי שהעניק את הניצחון המוחץ לנתניהו הם המתנחלים שהחליטו להצביע יחד ליכוד, כדי לשמור על הבית ולא להפקיר אותו לידי מבקשי נחלתם - יהודים-שמאלנים ופלשתינים.
המתנחלים הנחושים האלה, הנאחזים בעוצמה במה שהם רואים כ"נחלת אבותיהם", הם הבסיס של המציאות ההתיישבותית הציונית שהתפתחה מבקעת הירדן עד לגבולות הקו הירוק, כולל ברמת הגולן, מאז 1967, וכפי שמסתבר היום היא זו שהמהווה את העורף החשוב ביותר שיאפשר ל
ממשלה החדשה לשמור על שלמות קיומה של ישראל המורחבת, כולל מדינת תל אביב.
למרבה הצער, במשך שנים הוטחה במפעל ההתנחלותי רחב הידיים הזה תעמולת-שטנה שמאלנית שבסיוע תקשורת חד-צדדית הצליחה להטמיע תמונה שלילית של ההתנחלויות ביהודה ושומרון שמעבר לקו הירוק והופנמה עד כדי כך שההגדרה "מתנחל" הפכה למילת גנאי. למרות התדמית השלילית, רק מעטים יודעים באמת במה המדובר ומה קורה מעבר לגבולות הקו הירוק. ואולי דווקא עתה, אחרי הבחירות, זה הזמן להביא לידיעת אזרחי ישראל שממערב לרכסי הקו הירוק את האמת על המציאות ההתיישבותית העוצמתית הזו.
בהתנחלויות השונות שמעבר לקו הירוק מתגוררים כ-400 אלף תושבים. 30 אלף נוספים מתגוררים ברמת הגולן. לא כל ההתנחלויות הן ישובים קטנים. במסגרת עירונית מתגוררים כ-110 אלף תושבים (אריאל, מודיעין עילית, ביתר עילית, מעלה אדומים); במסגרת מוניציפלית מוסדרת של רשויות מקומיות מתגוררים כ-50 אלף איש; כל השאר מתגוררים בכ-140 ישובים קטנים - המתפרסים על פני כל הרכסים של יהודה ושומרון, והמאכלסים משפחות בודדות או כמה עשרות משפחות. כל התושבים הללו מתקיימים מעבודת כפיים, רבים מהם עוסקים בייצור מוצרים חקלאיים, חלקם מתפרנסים מחקלאות אורגנית ואינם נתמכים מתקציביה של מדינת ישראל.
דבר אחד מניע את המתיישבים האלה: האמונה בצדקת דרכם, בשליחות שההיסטוריה היהודית הטילה על כתפיהם. יש שצדקת הדרך בעיניהם היא חזרה ל"נחלת אבותינו", יש שצדקת הדרך לדעתם היא החובה ההיסטורית-לאומית להבטיח את המשך קיומה של המדינה, ויש המשוכנעים שבלעדיהם בכלל לא תהיה מדינה יהודית ומי שישלוט בשטח תהיה ישות פלשתינית עוינת ואלימה ששאיפתה לגרש מבתיהם ומאדמתם את כל המתנחלים.
במילים פשוטות אפשר להעניק להתיישבות הזו את התואר "הציונות החדשה". כשם שחלוצי התנועה הציונית התנחלו לפני שנים רבות בדגניה ובקיבוצים אחרים, לחמו על כיבוש האדמה, נאבקו על עבודה עברית, נהרגו בידי פורעים ערבים, והמשיכו לחיות ולהילחם על מימוש חלומם להקים מחדש את המדינה שממנה הוגלו בני עמם לפני אלפי שנים - כך המתנחלים החדשים של ימינו, מממשים את החלום הציוני במיטבו. ומשוכנעים באמונה שלמה כי בלי החלום הציוני החדש הזה לא תוכל להתקיים המדינה. וכדי שתוכל להתקיים בבטחה, הם העניקו ביום פקודה את קולם לליכוד ולמפלגות הימין הציוניות.
כל אוהבי השלום ודורשיו בישראל הדוגלים בסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" ומדברים על שלום כמעט נצחי בין הישראלים לפלשתינים, חייבים לזכור כי כל אחד מהצדדים הנאבקים על אותה אדמת ארץ הקודש, מייחסים לה משמעות שונה. כאשר הפלשתינים נדברים על "שלום" הם מתכוונים לחלום להקים מדינה פלשתינית מהירדן ועד הים, הם חולמים על "זכות השיבה" שפירושה החזרת כל הפליטים - מלבנון, מירדן וממצרים - לכל מקומות מגוריהם לפני 48', גם לכפרים שנהרסו עד היסוד במלחמת השחרור. כאשר הפלשתינים מצהירים על רצונם ב"שלום" הם מדברים על ריבונות פלשתינית מלאה בכל מזרח ירושלים, כולל הר-הבית והכותל המערבי, ירושלים שתהיה בירת מדינת פלשתין בשטח שבין הירדן לים. לעומת זאת, כאשר הישראלים חולמים על "שלום" הם זוכרים, כי זה "שלום" שבמסגרתו מדינת ישראל - שבירתה ירושלים השלמה - נועדה להיות בית לאומי לעם היהודי ובתור שכזו היא הוגדרה בידי מייסדיה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".
אולם אליה וקוץ בה. במאבק הסיזיפי הזה בין שתי הישויות הלאומיות האלה - יהודים וערבים - מאבק המונע על-ידי אמוציות והקשרים היסטוריים המשולבים באמונה דתית עמוקה ובקשר נפשי עז אל קרקע המולדת המובטחת - לא יכולים להיות שני מנצחים. במאבק שבו כל צד טוען "כולה שלי" רק צד אחד יכול לצאת מנצח. במאבק הזה בין שתי תנועות השחרור הלאומיות הפתרון היחיד הוא רק זה שבמסגרתו צד אחד יגבר על האחר וישלוט במולדת כיסופיו, כאשר העם השני יוכל להישאר בה רק כמיעוט בעל זכויות אלמנטריות.
מנקודת הראות הקיומית של תנועת השחרור הציונית-יהודית, המעדיפה שלא להיות משוספת-גרון בסיף המוסלמי של דאעש או ארגוני טרור רצחניים אחרים, חשוב ביותר שהמנצחת במאבק תהיה ישראל. ובמלחמה הבלתי נגמרת הזו צבאות ישראל הם המתנחלים. ללא חומת המגן רוויית דם הנרצחים במארבים פלשתינים, לא יהיה קיום בטוח למדינה וגם לא למדינת תל אביב העוינת למתנחלים והתובעת את סילוקם מכל מאחזיהם. מי שמאמין בהינתקות כפויה כזו בין העם לבין אדמתו - חי בחלומות. העובדות בשטח מצביעות על קול הרעם ההתיישבותי היהודי המשמיע את קולו הרם והברור: אנחנו פה וקול מצעדנו המרעים יוכיח שלעולם אי-אפשר יהיה לסלק אותנו מכאן, כפי שגירש אותנו אריק שרון מפתחת עזה.
"בבחירות האלה אנחנו הענקנו את כוח השלטון לממשלת הליכוד", אומרים מנהיגי המתנחלים, "ואנחנו משוכנעים שאם הממשלה החדשה חפצת חיים היא לעולם לא תיתן יד לסלק אותנו מבתינו ומאדמותינו. אבל אם אנו טועים וההיסטוריה תבקש לחזור על עצמה, תפרוץ כאן מלחמת אחים. חסרת פשרות ועקובה מדם שבה אנחנו לא נפסיד ולא ניכנע. המתנחלים העניקו לנתניהו את השלטון והמתנחלים יוכלו גם לסלק אותו מראשות הממשלה".
