גורמים שונים בתקשורת ובחוגי השמאל ואוהדיהם עדיין מחפשים הסבר להתרחשויות להן היו עדים בבחירות האחרונות - המאפיין הראשי של כולן: הפתעה רבתי ומפח נפש שמקורו ב בהפתעה ואי- הבנה של התהליכים וסיבותיהם.
בכדי להציע פתרון לבעיה, צריך תחילה לאבחן אותה נכון; השמאל טועה באיבחון כבר מאז הסכמי אוסלו, ומשום שהוא טועה באבחון הוא אינו מצליח לשפר את מצבו. גם לאחר הכישלון האלקטורלי האחרון, הוא עדיין נמצא באותו מקום, אלא שהפעם הוא כבר כועס. אי-ההבנה מולידה מפח-נפש ותסכול, וכאשר אלה הופכים כרוניים, ועומדים בניגוד להערכה העצמית הגבוהה של השמאל, שחוזרת ומתגלה כחסרת כיסוי, הופך התסכול לכעס. והכעס מסיר בהדרגה את מעטה הצביעות של "כוהני הדמוקרטיה" דוגמת יונתן גפן, גרבוז וחבריהם, ומתברר שלא רק פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה, אלא אצלם גם דמוקרטיה היא כזו - היא טובה וצודקת כשהיא עונה על ציפיותיהם...
הם עדיין לא מבינים שהבעיה האמתית אינה כיבוש, משום שאין כיבוש. והבעיה האמיתית אינה יוזמה מדינית, מפני שאין כלפי מי להפעיל יוזמה מדינית - יש מנטרות, יש חלומות באספמיה ויש אינטרסים אמיתיים ומדומים של הדוד סם, ורק בחזון ההוא, המנותק מן המציאות וכושל באופן סדרתי בהתייחסותו אליה, מתקיים עולם ההזיות שסביבו הם בונים תילי תילים של תאוריות.
הבעיה: סכסוך בין שתי תנועות לאומיות
הבעיה האמתית היא סכסוך לאומי (עם יסודות תרבותיים דתיים והיסטוריים) בין שתי תנועות לאומיות לא זהות. תנועה אחת - הציונות שמוכנה לפשרות, אבל לא בכל מחיר, ותנועה שניה - הערבית-פלשתינית - שאינה מוכנה לשום פשרה, ואינה מקבלת את הסימטריה הכרחית לפתרון - זכות הגדרה עצמית שווה לשתי התנועות; ובמילים אחרות: הכרה ערבית במדינת לאום יהודית כחלק מהסדר מדיני הכולל גם סיום הסכסוך והתביעות.
בכדי להגיע לפתרון נחוץ להתפכח מאשליות, חייבים ליצור תנאים לפשרה סבירה, ובכלל זה ניתוק המעורבות הבינלאומית מהסכסוך והשארתו לצדדים הניצים. המעורבות הבינלאומית רק מפריעה לפתרון, משום שהמאמצים העיקריים של שני הצדדים מופנים להשפעה על המערכת הבינלאומית, ולצבירת נקודות בתודעתה במקום ליצירת הבנה ואמון הדדיים. ללא הבנה ואמון הדדיים גם המערכת הבינלאומית לא תצליח לכפות פתרון, כשם שלא הצליחה באף מקום אחר במזרח התיכון.
לשמאל הישראלי אצה הדרך; אין דבר כזה במזרח התיכון. במזרח התיכון מבשילים תהליכים רק כאשר הצדדים מגלים סבלנות מספיקה להבשלתה של מציאות תומכת פתרון - מציאות מעשית ומציאות תודעתית.
הנכונות לפתרון - כפי שהיה מול מצרים וירדן - חייבת להיווצר קודם כל אצל הצדדים עצמם. לאחר מכן ניתן להיעזר בגורמים שונים למימושה. מעורבות חיצונית לעולם אינה סימטרית ואינה משוחררת מאינטרסים זרים, ולכן גם אינה הוגנת, אינה אמינה ואינה קונסטרוקטיבית.
רוב הציבור הישראלי מבין כיום עובדות אלה, ומה שאין הוא מבין מספיק מתוך ידע או תפיסה אינטלקטואלית מקצועית, משום שלא כולם הם ראשי
ממשלה, הוא תופס בחוש ההישרדות הבריא שלו, כפי שהיה בבחירות האחרונות.
ברור שבבחירות אלה פעלו גם שיקולים נוספים ותחושות נוספות, אבל היסוד חזר להיות הביטחון והקיום הלאומי, ולאחריהם כל השאר.
השמאל מעדיף לשבת על הגדר
השמאל אינו מציע שום דבר ממשי בנושאים אלה, משום שכאמור הוא טועה בהבנת הנקרא על כל היבטיו. סיסמאות מן הסוג של "כיבוש", "כיבוש", אינן מדברות אל הימין-מרכז הלאומי, אלא נתפסות כשקרים וכניסיון למכירה פומבית של המדינה, מתוך אגואיזם ואגוצנטריות, מתוק נטישת הציונות דה-פקטו, ומתוך רדיפת החיים הנוחים, דווקא ע"י מי שמבחינה כלכלית שפר על רבים מאוד מהם גורלם. השמאל הישראלי גם חוזר על מנטרת "השירות לציבור באופוזיציה". הוא כושל גם בכך פעם אחר פעם, ובמקום להוכיח את כוחו בעשייה ולהשפיע על הנעשה במדינה ולסייע לקדם אותם נושאי-חברה וכלכה שהם כה קרובים לליבו, על-פי עדותו שלו, הוא מעדיף לשבת על הגדר ולטרטר לציבור סיסמאות חסרות תכלית. גם עובדות אלה תזכרנה לו ביום הבחירות הבא. הישגו הפוטנציאלי לכאורה בבחירות אלה, כמו גם בבחירות הקודמות, נשען על שגיאותיו של נתניהו, ולא על חכמה הדיבור והמעשה של השמאל. כשטקטיקה פוליטית מפוקפקת הופכת לחזות הכל, שפע טוב לא יכול לנבוע מכך; היה כך הווה וכך יהיה.
הציבור אינו מקבל את טענת ה"כיבוש" משום שכאמור עם אינו יכול להיות כובש במולדתו, גם אם גרים בה זרים. מי שמנסה לגמד או לבטל את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובארץ ישראל, מאבד אפריורי את הקשב והאמון של רוב הציבור, שהוא גם לאומי, גם ציוני וגם יהודי במהותו ובהרגשתו.
כאן בעיית-היסוד, ומולה צריך להשתדרג מי שמחפש מסילות לליבו או תודעתו של החלק הזה של אוכלוסיית ישראל.
גם הפתרונות הכלכליים-חברתיים של השמאל אינם מדברים אל ציבור זה, משום שבעיקרם הם אינם ישימים למציאות הישראלית; על הסיבות לכך דרוש מאמר נפרד. הציבור מבין בחושיו הבריאים שהוא אינו זקוק למהפכות, אלא לתיקוני עיוותים בכמה וכמה תחומים יסודיים של הניהול הכלכלי-חברתי במדינה. הוא זקוק לתיקונים מבניים ולהצבת האדם במוקד תשומת הלב של משרתי הציבור, ולא לסיסמאות סוציאל דמוקרטיות נוסח סקנדינביה. לביצוע אלה דרושה ממשלה אפקטיבית וביצועיסטית, בעלת תמיכה ציבורית רחבה, וזיקה חברתית אמיתית, ולא סופרמרקט אליטיסטי של אינטרסים שיעסוק בשימור הקיים תחת שמות אחרים.
כשיבין השמאל שנותר בו עדיין שביב ציוני אמיתי עובדות אלה, יהפוך לבן ברית פוטנציאלי של רוב העם, ואולי גם - בהתנהלות נכונה - ליריב פוליטי רציני לליכוד ולגוש הימין, ולא לבן-ברית של אבו-מאזן ועושה דברם של אובמה וג'יי-סטריט.
