ב-1938 הושמע, בכנס בית"ר בוורשה, שיר של זאב ז'בוטינסקי. בשיר נכללו בין היתר שתי שורות שעוררו סערה גדולה. הראשונה הכילה דברי נבואה של ממש: "אלוהים ליגון בחרתנו", והשנייה, קריאת התעוררות: "אלוהים לשלטון בחרתנו". שורה זו, השנייה, כרבות מאמרותיו של ז'בוטינסקי, הפכה ברבות הימים לנושא מרכזי בדיונים פוליטיים רבים, אם לחיוב ואם לשלילה. את שתי האפשרויות הללו ליוותה תמיד סערת יצרים גדולה בעד וכנגד. לימים התדהרו בה גם תנועות פוליטיות שאימצו דפוסי התנהגות שאינן דמוקרטיות בעליל, ברוח הימים ההם. ערב מלחמת העולם השנייה. לאימרה זו יש עדנה, לשלילה, במערכות הבחירות בישראל, מאז ומתמיד, היא מלווה בדפוסי התנהגות רוויי התנשאות וזלזול. התנהגות זו אומצה על-ידי בודדים בקבוצה האשכנזית הגדולה (שאיננה רוב אלא מיעוט גדול). אך היא מיוחסת לחשיבה של כל המצויים בקבוצה זו. מפעם לפעם גם מתחזקת תחושה זו כאשר נפלטת לה התבטאות אומללה (גרבוז, על מנשקי המזוזות). וכך המזרחיים מאמינים כי אותו מיעוט גדול, אשכנזי, אכן ספוג תחושה שאלוהים בחרו לשלטון. מושא השנאה המרכזי של השמאל היום הוא בנימין נתניהו. כמי שמיצג את המנהיגות של הציבור הגדול, הרוב, הלא לבן. במחנה הציוני שכחו שהוא מושא תקוותיו של ציבור זה, וחשוב יותר, הוא השומר על כבודו, שנשחק במהלך השנים. אפשרויות לתיקון שזומנו לראשי המחנה הציוני כמו למשל קידומו למקום בכיר יותר ברשימה, של שאול מופז, נדחו בזלזול על-ידי שני הקודקודים ברשימה. זלזול, כבר אמרנו? הניתוח המובא להלן (על-פי נענע 10), מחזק הנחה זו: על-פי הניתוח, במחנה הליכוד 39% מכלל המצביעים הם יוצאי עדות המזרח ו-41% אשכנזים, לעומת 55% אשכנזים ו-22% בלבד מזרחיים, במחנה הציוני. הנתונים הללו מקפלים בחובם את הסיפור כולו. ומה מרחיק את הבוחרים המזרחיים שוב ושוב מהמפלגה האמורה להיות סוציאל דמוקרטית? את מרכז הבעיה כבר הזכרנו לעיל: ההתנשאות. אבל לא רק. גם במישור המעשי, קרי באופן הטיפול במסעודה א' משדרות, ובמסעודה ב' מדרום תל אביב. גם כאן וגם שם, פעילותו של השמאל היא שממשיכה להעמיק את הקרע בין הבוחר המזרחי לאשכנזי. השמאל מקפיד להתכחש לעבודות הפיתוח הענקיות שביצעה הממשלה בשנים האחרונות, עבודות שקרבו את הפריפריה למרכז. כיום ניתן למסעודה א' ולבני משפחתה להגיע אל יותר מוקדי תעסוקה מבעבר. ובאשר למסעודה ב', אני מבקש להתייחס כאן לנושא שנדחק בלהט הבחירות לשוליים, אבל הוא חלק ממהות העניין: ההתייחסות השונה באופן קיצוני בין המחנות לנעשה בדרום תל אביב. בעייני השמאל (ולא יעזרו כל ההכחשות וההיתממות), שלומם וטובתם של פליטי התעסוקה מסודן ומאריתריאה חשובים מאלה של תושבי דרום תל אביב. השמאל אף הרחיק לכת בתמיכתו הקיצונית בפליטי התעסוקה, כאשר עשרות עמותות וארגוני סיוע נחלצו לתמוך בפליטים הללו בכל פורום אפשרי ובמיוחד זה המשפטי, שנאבק מרה בממשלה על גורלו של מתקן חולות. מתקן זה היה אמור להיות בחזקת ישועה זמנית לתושבי דרום תל אביב ולצמצם את המצוקה בה הם נתונים, אלא שבית המשפט, בגיבויו הפוליטי של השמאל, לא שעה ולא היטה אוזן להם ולמצוקותיהם. מצוקות מהגרי העבודה היו חשובות לו יותר. ומי מצא את עצמו בחזית נגד תושבי דרום תל אביב, נגד מסעודה ב'? ובכן כבר נאמר: השמאל על שלל עמותותיו וארגוניו. כך נוצר עוד קרע ברקמת היחסים העדינה שבין השמאל לתושבי הפריפריה. תושבי ישראל מצויים היום ברובם מצד ימין של המפה הפוליטית. השמאל עושה הכול כדי לקבע מצב זה, גם לדורות הבאים. ליבוי השנאה לנתניהו רק תחטיא את המטרה ותעמיק את הקרע.