דברים מיותרים רבים נאמרו במהלך מערכת הבחירות האחרונה. חלקם לקו ברמה גבוהה של צביעות. מן הראוי להיזכר באזהרת המלך אלכסנדר ינאי מפני הצבועים. כך, למשל, ההתייחסות לקריאתו של ראש הממשלה נתניהו להזדרז ולהצביע בגלל "כמויות הערבים הנוהרים לקלפיות". אפשר היה כמובן לנסח את הדברים בסגנון נאה יותר ובעברית נכונה יותר (לא "כמויות" של אנשים). אבל, מן הראוי להיזכר בהתראות של ציבור אחר - גרבוזים למיניהם - שהתריעו בהזדמנויות שונות בעבר מפני "כמויות החרדים הנוהרים לקלפיות". האם זה היה תקין? האם חרדים כערבים אינם בני-אדם? כך, למשל, ההתייחסות לגורמים הקוראים לגירוש ערבים. מדוע גורמים אלה מוקעים כגזענים, בעוד שמפלגות שלמות הדוגלות בגירוש יהודים מבתיהם אינן מוצגות כגזעניות אלא כ"מחנה השלום". הן מה שנקרא בשם היומרני "תהליך השלום" מתבסס על איסור גזעני על יהודים לגור באזורים מסוימים. האם יהודים - גם אם הם מתנחלים - כערבים אינם בני-אדם? כך, למשל, ההתייחסות למעשים מכוערים של עשבים שוטים מימין כפשע שנאה, אבל אי-השימוש בהגדרה זו כלפי מעשים מסוכנים הרבה יותר הנעשים על-ידי ערבים, או כלפי מדיניות השמאל - אשר עלולה הייתה להפוך לרשמית - של גירוש יהודים מבתיהם. האם היועץ המשפטי לממשלה אינו רואה שמדובר בכוונה לבצע פשע שנאה בהיקף אדיר? כך, למשל, ההתייחסות השונה לתפילת מוסלמים ויהודים בהר-הבית. האם חופש התפילה במדינת ישראל המתיימרת להבטיח חופש תפילה לכל אדם נעצר כאשר מדובר ביהודים? בישראל הדמוקרטית, חברי כנסת ערבים רשאים לעלות להר-הבית כרצונם, אבל חברי כנסת יהודים מנועים מכך, ושלטונות המשפט ואכיפת החוק נותנים יד לכך. כך, למשל, ההתייחסות לממשלה נבחרת משמאל או מימין. כאשר רבין נבחר ב-1992 ציפו ממנו - עדר התקשורת והעולם "הנאור" - ליישם את מדיניותו המוצהרת, לרבות ייבוש אזרחים נאמנים, שכל חטאם הוא מגוריהם מעבר ל"קו הירוק". אבל, כאשר נתניהו נבחר ב-2015 מצפים ממנו - עדר התקשורת והעולם "הנאור", כולל ברק חוסיין אובמה - שלא יישם את מדיניותו המוצהרת, אלא שיישם את מדיניותם של המנוצחים. דמוקרטיה? כך, למשל, ההתייחסות של פרשנים פוליטיים - אפילו אחרי הבחירות ואפילו באמצעי השידור "הממלכתיים" - אל שילובם של אישים מן שמאל (פרס, ברק, לבני, לפיד) בממשלות ימין כאל "מלבינים". ביטוי מתנשא כזה נאמר לא פעם וחלף "מתחת לרדאר" של התקינות הפוליטית, אבל מן הראוי לשים לב למשמעותו. פרשן המדבר כך חושף את התייחסותו לממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי כאל "שחורה" הזקוקה ל"הלבנה", כדי שגורמים בעולם - חלק גדול מהם עוינים לישראל - יואילו בטובם להידבר עמה. באיזו זכות נותנים מגישים ופרשנים ציונים כאלה - שאינם אלא השקפתם הפוליטית האישית והמגמתית - לממשלה נבחרת? ובהקשר של התגייסות תקשורתית חד-צדדית למען ניצחונו של מחנה מסוים, מעניין היה לשמוע דווקא את התייחסותה של לא אחרת מאשר ח"כ זהבה גלאון - שאינה חשודה בהשתייכות לימין - אשר מחתה נגד התגייסות התקשורת לטובת "המחנה הציוני", התגייסות שכמעט גרמה להיעלמותה של מרצ מן הכנסת העשרים. בתקשורת האלקטרונית ניסו להדוף את הביקורת על התקשורת כאילו מדובר רק במאבק מסחרי בין שני עיתונים, בשעה שעיקר הבעיה מצוי דווקא בהטיה ובהטעיה בתקשורת האלקטרונית. האם הצבועים בכלל ובתקשורת בפרט - ובעיקר האלקטרונית - יערכו חשבון נפש לנוכח תפקודם במערכת הבחירות וגם לאחריה?