לנושא של הנשמה והגוף התוועדתי בגיל מאוד צעיר, כאשר כילד שהיה צמוד לאביו בתפילת סליחות שמע אותו ואת הגברים האחרים סביבו מרימים את קולם בקטע ""הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על-עמלך: הנשמה לך והגוף שלך"
כילד סקרן שאלתי את אבי: "מה זאת נשמה?, הוא התלבט בתשובה לילד בן שבע והתחיל לומר שזה משהו בפנים ובחוץ, בידעו שאם אני מבולבל, תשובה כזאת תבלבל אותי יותר ואז הוא מצא: "מדוע אתה עצוב, ומדוע אתה שמח?" - הוא שאל פתאום. "כי משהו קרה שישמח אותי או שיעציב אותי" - עניתי. "אז זאת הנשמה. היא נמצאת בגוף שלך אבל כמשהו מיוחד". זה סיפק אותי. ולא נתתי יותר את דעתי על כך אלא בתקופת מלחמת העולם השנייה בעת שהשואה התרחשה עלינו. במצבים הקשים ביותר מצאתי את הסימביוזה שבין הגוף שמט ליפול לבין הנפש שתומכת בו. כיום ככה אני מפרש את אמירתו של הנביא עמוס: "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו". הכוונה המקורית היא לגבי שני בני אדם. אני הוא שמפרש זאת לגבי תאמי סיאם אלה של הגוף והנפש.
קביעה זאת היא בחזקת אקסיומה ידועה מקדמת דנה, אבל היא קבלה חיזוק דווקא בעידן של הרפואה המודרנית עם מיטב ההמצאות הביו טכנולוגיות וזינוק בתוחלת החיים. רק ככה אני יכול להסביר כיצד אנשים שהיו גל של עצמות, מתים מהלכים, החזיקו מעמד ושרדו. זה נקרא"תעצומות הנפש". לכאורה שני ניגודים . העוצמה שייכת לגוף, הרוח שייכת לנפש. אבל אין שותפים כמוהם וזה הוכח מעל לכול צל של ספק.
חלופית - לא; משלימה - כן
אני משער שלרבים מן הקוראים ידועה הבדיחה על האיש שרכש תרופה בבית מרקחת ולאחר שהרוקח מסר לו אותה, השליך אותה לפח. כששאלו אותו לפשר המעשה התמוה- השיב: "אני לא מאמין ברופאים, אבל אני הולך כי הם צריכים להתפרנס ולחיות. אני לא מאמין במרשמים שלהם אבל אני בא לבית מרקחת כי גם הרוקחים צריכים לחיות. אני משליך את התרופה כי גם אני רוצה לחיות" . בדיחה עוקצנית זאת לגבי הרפואה אינה נטולת יסוד. יש אנשים רבים שלא מאמינים ברפואה המודרנית. לכן בשעתו המציאו את המונח ."רפואה אלטרנטיבית". אני לא קבלתי, לא את המונח ולא את העובדה שיש דבר כזה כמו רפואה חלופית. גם כשמדובר היה ברפואה טבעית עתיקה היה לה הסבר מדעי. אבל אני כן מקבל וגם מאמין ב"רפואה משלימה". זאת קנתה לה מהלכים רבים בעלם כולו וגם בישראל. פנים רבות לה. המכנה המשותף שלה הוא הצרוף של הנפש והגוף.
טיפולים הכלולים ברפואה המשלימה אין להם בדרך כלל סימוכים במחקר המדעי אף שאקופונקטורה- דיקור מחטים סיני - הוכח כיעיל מבחינה רפואית בלא שיהיה לכך הסבר מדעי צרוף. ברפואה המשלימה קימות שיטות שונות, כמו השיטה ההודית, השיטה הסינית או אפילו שיטה אינדיאנית.
חילוקי הדעות בנושא "הרפואה המשלימה" הם בגדר המובן. גם במישור המדעי וגם במישור החומרי. אנשים שלמדו רפואה שמבוססת על מדע בוודאי ינסו להוכיח בק"ן טעמים מדוע הרפואה המשלימה אינה רפואה, ויהיו שירחיקו לכת ויגדירו אותה כהונאה. האלמנט האחר הוא יותר פרגמאטי. תחרות בין מי שלמד שנים רבות ושילם במיטב כספו ואחר כך עליו לעשות סטאז' של שנים כדי להגיע למעמד של רופא מוכר. זאת מול מישהו שעבר איזה קורס, קרא ומכריז על עצמו כעל מטפל רפואי. יתרה מזאת התחרות היא גם בין התעשיה הפרמצאוטית המסורתית שגורפת הון לבין תעשיית הרפואה "הטבעית", ה"אורגנית" שגם היא גורפת הרבה כספים
עם דעות אלה באתי אל ענתי (נת) גיל-פוגל שהיא "פריק סביבתי", וזה שנים שהיא מתמחה בטיפולים טבעיים כאלה, כמו שיאצו, רייקי, רפלקסולוגיה, ובתחום הסביבה - בפנג שוואי, כדי לשמוע ממנה כיצד היא רואה את הדברים מנקודת ראותה.
אציין שמדובר בבתי. אני לא חושב שזאת איזו יהירות מצדי לדובב את בתי במסגרת הרשומות הפרופיליות והנושאיות בבלוג שלי. אני מתייחס לאנשים כאל אוביקטים שמשקפים משהו חשוב, מתמידים בו ופועלים להגשמת האידיאה או האמונה שבה הם מאמינים. במקרה הספציפי של בתי, אף שהיא מייחסת חשיבות לפרסום, היא לא נמנית עם רודפי פרסום. להפך. השאלה היא האם הם ראויים. ואם בעיני הם אכן ראויים אין סיבה להפלות את בתי לרעה, או לטובה, מכיוון שהיא בתי. אין גם כאן עניין של אוביקטיביות. שכן כאשר אני בוחר באדם שאני מצאתי או שהמליצו עליו, גם זה סובייקטיבי.
שיעשה טוב
"באתר שלך בתחום של פנג שואי את כותבת שאם את עושה משהו את רוצה שכל האנשים יצאו נשכרים. הרי זה ברור שכול בעל מקצוע, כול יוצר, ירצה שהמוצר שלו יהיה לשביעות רצון הלקוח. נכון?" - שאלה שלי.
נתי: "נכון אבל כאן מדובר לא רק בלקוח עצמו אלא במי ובמה שסובב אותו. נגיד שאני עושה עבודת ייעוץ במסעדה. לבעל המסעדה חשוב בראש וראשונה אם זה יהיה טוב לכיס שלו, אם הוא ירוויח. זה טבעי שהוא רוצה שהמסעדה תצליח ותהיה לה מוניטין. אלא שמבחינת פנג שואי אני רוצה שלא רק הוא יהיה מרוצה אלא שהעובדים שלו יהיו מרוצים וגם הסועדים. זאת לא סתירה. הכוונה שלי היא שבעבודה שאני עושה אני משתדלת שהתועלת תקרין על אנשים אחרים, על הסביבה. אם עיצוב הדירה תהיה לתועלת רק ללקוח ובאותו זמן היא עלולה לפגוע בדיירים אחרים אז בעצם הועלתי לאחד ולא הועלתי לסביבה. ע"פ פנג שואי יש להימנע מזה. כלומר הטיפול צריך להשתדל לחבוק מעגל רחב יותר. לכך אני מתכוונת באומרי "שכל האנשים ייצאו נשכרים".
מכיוון שלי קשה לתפוס מה זה פנג שואי וההקשר שלו לעיצוב פנים, שאלתי את נתי גיל-פוגל, איך מסבירים את המקצוע לקוראים שלי.
הנה ההסבר על רגל אחת:
פנג שואי זה עיצוב אנרגטי. מה שעומד בראש מעייניו של מעצב הוא דגש על אסתטיקה או הפונקציונאלית אך הפנג שואי רוצה משהו שנותן מענה להשפעות אנרגטיות מהסביבה. לדוגמה ידוע ומוכח כי לירח יש השפעה על הגאות והשפל של הים. כך יש השפעות נוספות לגרמי שמים נוספים. בכך שאנו מביאים זאת בחשבון אנו עשויים אפילו להציל חיי אדם. יש השפעות פחות דרסטיות, יותר מתונות. בפנג שואי יש השפעה של הרבה אלמנטים על הרבה תחומים.
"אם אני באה למשל לדירה מסוימת, אני בודקת אלה חלקים בה יש להם פוטנציאל אנרגטי מעודד או מדכא (כמו שצל ורעש משפיעים לדוגמה), או השפעות על פרטים ופעילויות של המשפחה. אנו עושים מפה אנרגטית של הבית ולפי זה אנו ממליצים לאדם ספציפי.
יש דברים שאפשר ליישם אותם גם על קבוצה. אם יבוא אליי קבלן ויבקש יעוץ לגבי בניין שלם. גם אם אני רואה את התכנון, אני לא יודעת מי יבוא לגור שם אבל אני כן יודעת שיש אזורים מסוימים שבהם עדיף עבור כולם לקבוע למשל אמבטיות או אלמנטים אחרים. עם זאת אני אביא בחשבון שיגיעו מבוגרים שירצו שקט ולעומתם צעירים שירצו פעילות תוססות."
מכאן אני עובד לפעילות אחרת של נתי - השיאצו, שגם תחום זה לא נהיר לי, מלבד העובדה שכאן מדובר על זיקה בין פרט לפרט ולא בין פרט לקבוצה. השיאצו, מסבירה נתי, נשענת על הרפואה הסינית אף שנוסדה ביפן. מדובר במגע שישפיע גם על מצבי נפש. לסינים יש פילוסופיה על האנרגיה שקוראים לה צ'י. הכול ביקום נסב על הצ'י. האנרגיה של העולם חלה על הסביבה וגם על הגוף הכול עניין של הצ'י. השיאצו נגזר מן הרפואה הסינית. בשיאצו הטיפול יכול ליצור קשר עם אדם שסובל, ובתקשורת אתו הוא יכול לעתים להקל עליו את המצוקה, גם אם מדובר במצוקה גופנית. זאת, היא מסבירה, בשונה מטיפול רייקי, שגם אליו התייחסתי בשאלה.
"הרייקי הוא סוג של אנרגיה שנעה באיזה תדר (גל) מסוים. נגיעת יד ממושכת יכולה להביא להקלה בכאב. אתן לך דוגמה. ידידה שלי התלוננה על כאב ראש נוראי. הלכתי אתה למרפאה ושם אמרו לנו לחכות. חשבתי לקפוץ לבית מרקחת סמוך לקנות אקמול, אך עלה בדעתי שאנסה עליה טיפול "רייקי" ועשיתי זאת. לאחר כחצי שעה המתנה הידידה נקראה לחדר הרופא. אמרתי לה שאני ארוץ ואביא אקמול. והיא אמרה לא צריך נתי, הכאב עבר. הנגיעה והאנרגיה ביד עשו זאת".
בין יד לרגל
וזה מעביר אותי לרפלקסולוגיה שמדובר באזור הרגליים שבה יש איזו "מערכת מוליכה". אני תוהה האם שיטה זאת שייכת לענף של אקופונקטורה (דיקור במחטים בגוף), אלא שכאן זאת יד ושם זאת מחט.
"הרפלקסולוגיה", מסבירה נתי, "לא נשענת על הרפואה הסינית. אגב, כף הרגל הוא לא המקום היחיד שבה מעסים כמקום משפיע. יש גם נקודות באוזן ובאברים אחרים. מדובר ב-reflection, כלומר השתקפות. זו שיטה שמטפלים בעיקר בכף הרגל בשעה שבשיאצו למשל נוגעים בבטן ויש אנשים שרגישים למגע בכול הגוף, הרגל היא יותר רחוקה, והמטופל מרגיש פחות "חשוף". אשר להשוואה בין דיקור סיני לבין רפלקסולוגיה, הרי בכול הקשור לאופי הטיפול יש שוני. דיקור סיני, אף שאינו מכאיב, אינו נעים, מסבירה נתי. ברפלקסולוגיה הטיפול הוא מענג, נעים. תחומים אלה לא מבוססים על כאב. אנשים שמו לב שכאשר לוחצים הרבה פעמים על מקום אחד זה משפיע על מקום אחר בגוף. יש שאני לוחצת על מקום מסוים בכף הרגל והאיש מתחיל להשתעל כי נגעתי במוקד שהשתקפותו היא של הריאות והסימפונות".
שאלתי את נתי מדוע הרפואה המודרנית מקבלת תוצאה של דיקור סיני אף שלא יכולה להסביר את ההשפעה והיא לא מקבלת את הרפלקסולוגיה. לא הייתה לה תשובה טובה. עם זאת היא מציינת שהיו הרבה יותר מחקרים וסטטיסטיקות לגבי הדיקור הסיני לעומת רפלקסולוגיה. עד עכשיו לא נחקר תחום הרפלקסולוגיה כי אין תקציבים לכך. אף פעם לא נעשה מחקר מקיף עם קבוצות ביקורת. היא מציינת שפעם מומחה בתחום הוזמן לבית החולים והסגל ראה את התוצאות המבורכות. אך זה חריג שלא מלמד על הכלל.
כמי שרגיש ונגיש לסוג כזה של טיפולים ביקשתי לדעת האם יש סוג מסוים של אנשים שהטיפול בהם הוא קל יותר מכיוון שיש להם פרה-דיספוזיציה, (נטייה) לקבל אותו. כלומר כשם שיש צד שנותן צריך להיות צד שמקבל בנפש חפצה את הטיפול. לכך היה לה הסבר שמלמד גם על ההפך. "ההיגיון שלנו אומר שמי שמאמין נוטה יותר לחיובית מאשר מי שלא מאמין. לפעמים דווקא קורה ההפך. יש מקרים למשל במחלה קשה או סופנית, שכאשר האדם רואה כי הרפואה הקונבנציונאלית לא פועלת הוא יבקש את זאת המשלימה."
לא שאלתי את נתי אם במקרה זה לא די שפונים לחלופה אלא מי מושפע ממנה. לי יש תשובה משלי ואני חושב שבכול טיפול, קונבנציונאלי או משלים, התוצאה תלויה במידה רבה במטופל. בשיחה העדפתי לעבור לנושא הסביבה או לאידיאולוגיות, נקרא להן "טהרניות". באין מונח אחר. בכמה רשומות שלי הבאתי דוגמה כיצד ארגונים סביבתיים נוהגים בקנאות, שאינה נופלת מקנאות דתית שאותה אנו לא אוהבים. בין השאר הבאתי את ההשוואה של הטבעונים בין צאן שהולך לטבח לבין היהודים שהובאו "כצאן לטבח". גם הפעם שמעתי סיפור שבאיזו צעדה של טבעונים הם התעכבו ליד מסעדה של המבורגרים וצעקו: "אתם גורמים לרצח בעלי חיים". האיש שסיפר לי על כך אמר לי כי המעשה הזה הרחיק אותו מרעיון הטבעונות במקום לקרב אותו.
גם העוף והבהמה הם יצורים חיים
נתי: "אני נגד אלימות, אני מסתכלת ואומרת שאם אני מכבדת את עצמי ואם אני מכבדת בן אדם אחר אני צריכה לכבד את הטבע וכול מה שיש בו. השאלה מה אני עושה עם אמירה הזאת היא מורכבת. זה יכול להביא למצב ניהיליסטי שבו אלך בקושי כדי שלא לדרוס נמלה. אבל אם אני מכבדת את החיים אני צריכה לכבד את החיים שהטבע ברא. אני יכולה להבין את הרעיון אבל כיצד מיישמים אותו, זה עניין אחר. אני לא מאמינה בכפיה אלא בשכנוע. מחשבה זה עניין אחד ופגיעה בפרטיות של האדם זה עניין אחר. הבעיה היא שאנו חייבים לרסן את החלק האלים שבנו. בעצם אתה מעלה שאלה מוסרית. אתן לך דוגמה. יהיו שיגידו שצריך לעשות הכול כדי להחזיר חטוף אחד ויהיו שיגידו שהם מוכנים להקריב אדם אחד כדי שלא יחטפו להבא רבים בהנחה שהמחיר יהיה גבוה. יותר מזה - במלחמה שולחים אנשים להציל חייל אחד גם אם יש חשש שרבים ייפגעו במבצע. ולחזור למקרה הספציפי אני מעדיפה שאדם ייעלב מאשר להיות אחראית להרג בעלי חיים. הבא בחשבון שכדי לגדל תרנגולות מטילות, התעשיה הזאת משמידה רבבות אפרוחים זכרים. אתה שואל את עצמך: יש לי זכות להיעלב? אני חושבת שזאת הגרגרנות שלנו. אני לא טבעונית ולא קנאית ואגיד יותר מזה. אילו היה לי משק והייתי מגדלת בו פרה שמניבה חלב. אז בבוא היום כשהיא כבר לא יכולה יותר והייתה הולכת לשחיטה הייתי אוכלת את הבשר. אבל מה שקורה היום הוא שמייצרים פרות כמו שמייצרים כלי אוכל, אביזרים. פרה היא לא מוצר מתכת. מכאן שגם אם אני נגד התלהמות של הטבעונים אני מבינה אותם. הם מעטים. הם מקימים רעש כדי לאזן איכשהו את המצב".
הישראלי והסביבה
אני עובר לאדם והסביבה בפנג שואי אתה רואה את הדבר בעיניים של הסביבה. מה היא הבעיה לגבי הארץ? לדעתי אין בארץ תשומת לב ראויה. נתי מסכימה ומביאה לדוגמה חלק מהתושבים הדתיים. אצלם, היא אומרת, בפנים הכול מצוחצח וממורק ובחוץ כמו מזבלה. להערכתה אין ערבות הדדית בין הפרט לבין רשות הציבור ואחד התחומים שזה בא לידי ביטוי זאת הסביבה. אני תוהה שמא היחס של הדתיים הוא שלוחה היסטורית של הגולה, שם רשות הרבים הייתה של הגויים. אבל מסתבר שזה לא חל רק על מגזר אחד.
"אספר לך סיפור. באתי לנתב"ג לקבל ידידה מאוסטרליה. בין היציאה מן המכס לבין אתר מקבלי הפנים יש כברת דרך קטנה. במסלול הזה למישהו נפלה איזו עטיפה של מוצר לרצפה. לאחר דחף להרים אותה, חשבתי להתבונן מה יקרה. אנשים עברו ולא ראיתי אחד שטרח להרים את הפסולת הזאת. דווקא יפני, או מעם אחר מן המזרח, טרח, התכופף והרים את הדבר הזה וזרק לפח. אף אדם שנראה ישראלי לא הרים אותו. נצבט לי הלב. זאת אחריות אישית. בקיבוץ לא יקרה דבר כזה כי יש אחריות קולקטיבית."
נתי, ענת גיל-פוגל, היא לא רק מטפלת בפנג-שואי, בשיאצו, ברייקי, וברפלקסולוגיה. היא מעצבת פנים והיא מיחשבה בעבר את משרד האדריכלות של בעלה יורם פוגל, שהוא אדריכל ובונה ערים. אבל היא התחילה את דרכה בלימוד מסלול הקרמיקה ב"בצלאל". קרמיקה היא אומנות החמר, האדמה. סיקרן אותי אם היא חושבת לחזור לפעילות בתחום הזה בתל אביב, לאחר שהסטודיו שלה, כולל כול האביזרים והתנור היו בירושלים.
"ראשית, הכול פה ובעיקרון דבר לא מונע ממני להפעיל את התנור ולהתחיל לעבוד. בסופו של דבר כשאני מסתכלת על האלמנטים הקוסמיים במפה שלי, חסר אצלי אלמנט האדמה, אולי החמר מפצה. להערכתי יש משהו חושני בחמר ואפשרי גם לחבר בכול הקשור בין הפן היצירתי של אמנות הקרמיקה לבין פנג שואי. כשבאתי לפנג שואי הרגשתי שהגעתי הביתה. הייתה לי מורשת מאימא (מעצבת פנים), הייתה לי הזיקה לאסתטיקה, היה לי הרקע של מחשוב וידע בבריאות האדם. לחזור ליצירה קראמית היא בבחינת סגירת מעגל".
השיחה הזאת ביני לבין בתי לא התנהלה, כמובן, במשולב בטיפול הרפלקסולוגי. שָם הטיפול דורש שקט מלבד מנגינת רקע מוסיקלית מרגיעה. אבל אילו לאחר טיפול כזה או סדרת טיפולים הייתה מתלווה שיחה כזאת - המטופל היה מקבל בונוס. אני מאמין שגם המטפלת. אבל בעיקר המטופל. "הילרית" במלוא משמעות המונח. העובדה שהיא בתי, היא מקור לגאווה אבהית, כמובן.