"אותלו לא חייב להיות ערבי"

השחקן מיקי ליאון מגלם בעונה הקרובה של תיאטרון גשר את אותלו, גיבור המלחמה המוּרי של וויליאם שקספיר. לצדו השחקנים ישראל (סשה) דמידוב, בתפקיד יאגו ובר שדה, שהצטרפה לשורות התיאטרון לפני כשנה, בתפקיד דזדמונה. דורי מנור אחראי על התרגום, ולנה קריינדליין, מנכ"ל התיאטרון אחראית על הבימוי. המחזה מעלה את סיפור הקנאה הגדול של כל הזמנים. אותלו המורי לוקח לאישה את דסדמונה הונציאנית, למרות רצונו של אביה,הם נוסעים לקפריסין, שם אותלו מפקד על קרב נגד הטורקים. "שיחקתי בתפקידים ראשיים ומרכזיים, אבל אותלו זה אתגר יוצא דופן בכל מובן", אומר ליאון, "זו דמות קשה ומורכבת לפיצוח כיוון שהיא מלאת סתירות. מצד אחד יש פה אסטרטג מבריק ואיש צבא מפוכח ומצד שני, גבר שנופל במלכודות פשוטות ובתחבולות באופן כמעט חסר אחריות. הוא פועל כעיוור ולא מצליח לראות את המציאות כמות שהיא בגלל רצון בלתי נשלט להשתייך ולהיות חלק מחברה שרואה בו זר". המחזה שנכתב בראשית המאה ה-17 עוסק בתמות חריגות לתקופה ובכלל זה שנאת זרים וגזענות. במרכז המחזה אותלו, מפקד בכיר בצבא הוונציאני שנשלח לפקד על כוחות בקרב חשוב בקפריסין. אל המסע מצטרפים רעייתו היפה, דזדמונה ויד ימינו ואיש אמונו, קאסיו. קרבתו של קאסיו לאותלו מקוממת את השליש הצבאי המתקנא בהישגיו ומבקש לרשת את מקומו בהיררכיה בעזרת תחבולות. יאגו משכנע את אותלו כי אשתו בוגדת בו עם קאסיו והוא בכעסו רוצח את דזדמונה ומתאבד. "התהליכים הפסיכולוגיים שאותלו עובר מרתקים. זה איש שרצח את האישה שהוא אוהב והבין, בדיעבד, שהיא חפה מפשע. איך ממשיכים מפה? גם אני הייתי בצבא. גם אני הייתי לוחם קרבי. אני שמח שלא נדרשתי להתמודדות שכזו", אומר ליאון. על אף המקום המכובד של "אותלו" ברפרטואר הקלאסי מדובר במחזה שאין מרבים לעלות בישראל. ההפקה הראשונה שהוצגה בחיפה הייתה בשנת 1936 עם אברהם שקלארש בתפקיד הראשי. עשור לאחר מכן הציג שקלארש גרסת מונודרמה למחזה בתיאטרון האהל. בשנת 1950 שיחק אהרן מסקין בהפקה של הבימה ובשנת 1966 עלתה הפקה חדשה של התיאטרון הלאומי בכיכובו של נחום בוכמן. בשנת 1980 העלה הקאמרי הפקה משלו עם יוסי פולק בתפקיד הראשי. כעשרים שנה לאחר מכן הציגה הפקה נוספת בחיפה עם ג'וליאנו מר חמיס. בראשית שנות האלפיים ביים עמרי ניצן את הפקת האופרה "אותלו" למוזיקה של ג'וזפה ורדי בקיסריה. בשנת 2007 עלתה ההפקה התיאטרונית האחרונה של המחזה בישראל הפעם בחאן עם אריה צ'רנר בתפקיד אותלו. "זה מחזה שדורש פתרון מקורי ופענוח ואולי זו הסיבה שממעטים להעלות אותו. פעמים רבות נקודת המוצא של הפקות הן השוני שלו ואז יש נטייה להפוך אותו לזר האולטימטיבי. זו בחירה שחוקה שמוצתה. מבחינתי זו קלאסיקה ולכן הדגש לא צריך להיות בהתעקשות על אקטואליה. אותלו לא חייב להיות ערבי. צריך לבנות את ההיבטים האנושיים של הסיפור ויש בו הכל. לא סתם קורים לאיש הזה 'מכשף', יש בו כריזמה שהופכת אותו למרכז". פתאום הגיע הסתיו מחזה חדש מאת - אריק קובל עולה ב"הבימה". המחזה המדבר על אם מבוגרת, המתקוממת נגד ילדיה המתכננים להעבירה לבית אבות. היא מתבצרת בביתה בברוקלין עם כמות חומר נפץ שעלול לפוצץ את כל השכונה. לדירתה מתגנב כריס, בנה, שאותו לא ראתה שנים, והוא למעשה עומד בתווך בינה לבין ילדיה האחרים. האם מסבירה לבנה שהיא רוצה למות בביתה, בשקט, כמו העץ בחלונה. ועם זאת המחזה לא עוסק בזקנה, בהתפוררות הגוף ובחולשות האנושיות, אלא ניתן לראות בו קשר וקרבה, שיתוף, חמימות וקבלה, בין אם לבנה, שסוף-סוף נפגשים ונפתחים זה לזו. ליא קניג ותומר שרון במפגש דרמטי מרגש ב"הבימה", שעושה חשק לרקוד עם עלי השלכת...בזיקה ישירה לכך לילי בן שמחון עיצבה תפאורה מפתיעה בעושר הפרטים שלה ובמיוחד עם עץ המייפל הגדול שאחד מענפיו פרץ פנימה לתוך הבית והעלים אדומים, כתומים, זהובים עוד מעט ינשרו...את כריס מגלם תומר שרון והוא מגיש משחק מעמיק מאוד, נוגע ללב וכשותף ראוי להישגיה של קניג. ליא בעלת פרס ישראל,אהובה ויפה,נדיבת הלב, האנושית והמצחיקה, חמה ומסחררת. ואמנם, ליא קניג ותומר שרון, בתלבושות שבחרה להם דליה פן, נותנים את המבוקש בעזרתו הנבונה של הבמאי איציק ויינגרטן...״פתאום הגיע סתיו״ היא הצגה ראויה לתיאטרון הלאומי הבימה. חשוב לראות אותה, כדאי לחוות אותה, ומומלץ מאוד להתענג על דואט המשחק המשובח של ליא קניג ותומר שרון. אל תחמיצו. הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות התקיים במרס, במוזאון תל אביב לאמנות. מבחר מסרטי הפסטיבל יוקרן במקביל בסינמטקים, מוזאונים ומוסדות תרבות בארץ. אפוס, הוא פסטיבל הסרטים המוקדש לתחומי התרבות השונים ומהווה הזדמנות לקהל המקומי להיחשף לסרטים חדשים שנוצרו בקולנוע הישראלי והבינלאומי העוסקים בנושאי מוזיקה, מחול, תיאטרון, קולנוע, צילום, ספרות ושירה, אמנות פלסטית, אדריכלות, קריקטורות, קומיקס, אופנה ותרבות רחוב. בפסטיבל הוקרנו כ-50 סרטים חדשים בהקרנות בכורה בישראל. ובו התקיימו אירועים מיוחדים - שולחן עגול עם יוצרים מהארץ והעולם אורחי הפסטיבל, פיצ'ינג לקולנועים ישראלים בשיתוף עם הערוץ הראשון וקרן יהושע רבינוביץ', פרויקט קולנוע, הרצאות, תחרויות, וכיתות אמן. שני סרטים במיוחד שבו את לבי. האחד הוא:" מלח הארץ", המוצג כעת במוזאון ת"א. בבימויו של וים ונדרס. סרט דוקומנטרי היוצא בעקבות יוצר ענק. הצלם הברזילאי, סבסטאו סלגאדו. אל הבמאי מתלווה בנו של הצלם, ג'וליאנו ריברו סלגאדו. צילומיו של היוצר הענק הזה עוסקים במצבים אנושיים קיצוניים, כמו עוני, גירוש עם, מלחמה וסבל אינסופי. אלה צילומים חברתיים הבאים למקד את הראייה האסתטית שבצילומים הקשים והקודרים, על פשיטת רגל של החברה האנושית. אולם לאחרונה בסדרה: "בראשית", מנסה סאלגאדו, למצוא את האור והחמלה האנושית על פני כדור הארץ. בו הטבע, עצים, בעלי-חיים ואנשים חיים ביחד ובהרמוניה מכבדת זה את זה. סרט עם הרבה מסרים הומאניים לגבי העולם בו אנו חיים. הסרט האחר ששבה את לבי, הוא: "הקול האנושי של קוקטו". סרט בעקבות מחזה קצר שכתב קוקטו הצרפתי בשנות ה-30.מונולוג של אישה בשנות גיל העמידה שלה, שמאהבה נטשה לטובת אישה אחרת. היא מדברת איתו בטלפון. הקו ניתק בכל פעם, כמו מצבה שמתדרדר, מחוזק לשפל המדרגה.היא הולכת ומתפרקת למרות העמדת הפנים בתחילת השיחה שהיא חזקה, ואצלה הכל בסדר. המונולוג הוא אתגר עצום לשחקנית, שהפעם משחקת אותו סופיה לורן בת ה-80. בנה אדוארדו פונטי מביים אותה. סופיה היפה, השחקנית הדרמטית, בעלת הקול העמוק והאישיות הנדירה, עושה זאת נפלא. גם בגילה היא סקסית, מלאת עוצמה ויפה.