רונן ברגמן1 (25.3.15) בהתייחסו לנושא עושה "סלט" משני שיקולים נפרדים:
- זכותה של ישראל ליירט כל שדר שמגיע באופן "טבעי" וחופשי לתחומי ההאזנה שלה. כך עושים כולם, לרבות האמריקנים כלפי ישראל, ובוודאי שלישראל זכות לנהוג כמותם. כאשר מדובר באויבי ישראל ובאיומים חמורים עד קיומיים - קל וחומר. זה איננו ריגול כנגד ארה"ב שעל המנעות ממנו התחייבה ישראל; אגב, האם התחייבה ארה"ב על המנעות דומה?! האם היא מקיימת זאת הלכה למעשה? ואני שואל זאת דווקא משום שישראל וארה"ב הן בנות-ברית, אבל בנת-ברית של ענק וננסית. מבחינת האמון ותחושת היכולת לסמוך זו על זו, פערי הגודל אינם משנים דבר.
- שימוש בחומר שאספה ישראל באמצעיה המודיעיניים לקידום אינטרסים של הביטחון הלאומי שלה. בתוך שאלה זו יש מקום לאבחנה האם בהדלפה השתמשה ישראל בחומרים שהועברו לה ע"י ארה"ב או בחומרים שנאספו בניגוד להתחייבותה אחרי פרשת פולרד. גם לפי הפרסום האמריקני וגם על-פי התגובה הישראלית, התשובה לכך שלילית וטוב שכך.
מלבד שתי השאלות הראשונות יש מקום לברור נוסף ורחב יותר של הסוגיה באמצעות מספר שאלות נוספות:
- שאלה שלישית היא מה אם כן העבירה ישראל לקונגרס ומדוע? ניתן להבין מהפרסומים שהחומרים שהועברו התבססו על מקורות איסוף ופיענוח ישראלים עצמאיים, כלומר חומר ישראלי "טהור". אין ספק שישראל רשאית לעשות בחומר כזה שימוש לפי ראות עיניה לשירות האינטרסים שלה.
- שאלה רביעית האם צריכה הייתה ישראל להגביל עצמה מול הקונגרס האמריקני, בגלל חילוקי הדעות עם ממשל אובמה? - תשובתי: לא.
ראשית, ישראל לא התחייבה לכך ולא עשתה שימוש בחומר אמריקני.
שנית, המימשל מודע היטב לפעילות שמבצעת ישראל מול הקונגרס במטרה להשפיע על ארה"ב למזער את הנזקים שגורמת לה ארה"ב בפעילותה מול אירן. זו זכותה וחובתה, דווקא משום שהממשל מודע לעמדותיה.
שלישית, ישראל אינה יכולה ואינה צריכה לירות לעצמה ברגל במאמצים שאותם הגדירה עדיפות עליונה לעצור בכל דרך את תוכנית הגרעין של אירן. הממשל אינו יכול לטעון לפעולה לא הוגנת, לכל היותר מדובר בפעולה לא נוחה.
רביעית, גם אם נגרמה לממשל אי-נעימות מול הקונגרס משום שבחומר שהעבירה ישראל היה מידע שהממשל ידע עליו אבל הסתירו מהקונגרס, זו מציאות שיצר הממשל במו ידיו, ואל לו להלין על ישראל. הקשר הישראלי עם הקונגרס חייב שישראל תהיה הוגנת לגמרי עם הקונגרס במגעיה עימו. יתר-על-כן, כאשר הממשל מסתיר מידע מישראל, כפי שהודיע שיעשה, הוא משחר את ישראל אפילו משיקול דעת ענייני, משום שבאין ידע מה יודע הממשל, ישראל אינה יכולה להפעיל שיקול דעת משלה הנוגע לשימוש סלקטיבי במידע שבידה ממקורותיה היא.
שאלה מסוג אחר, שאלה שאינה "מודיעינית-מדינית" באופייה אלא יותר פסיכולוגית - אמוציונלית - פוליטית, היא שאלת העצבים, העוינות, ההתרסה ותחושות הבטן הנגטיבית שאימץ ופיתח הממשל כלפי ישראל לאחר שהבין שהיא אינה נוהגת כגרורה לכל דבר ועניין- בהחלט שאלה ראויה. במציאות שגרתית ואפילו קצת פחות נוחה משגרתית, יש למקום להעניק לעיוותים כאלה ואחרים בגישה "הידידותית" של המשל לישראל משקל לא מבוטל ואפילו רציני ולפעמים מכריע. בשאלות-יסוד של ביטחון לאומי, רק האינטרס הישראלי הקריטי צריך לקבוע מה "כן" ומה "לא", גם במחיר של הכעסת הממשל.
מאחר שכך בדיוק נהגה ישראל הפעם, ככל שניתן לשפוט ולהעריך מהפרסומים השונים, עמדתו של ברגמן אינה מקובלת עלי, ונובעת לדעתי מנטיית-לב כרונית להעדיף את הגישה האמריקנית, על כל שיקול אחר. הוא אינו יחיד בגישה זו במקומותינו, והגיע הזמן לשינוי במעמד ה"וסלי" שנוטלת לעצמה ישראל ביחסיה עם ארה"ב, כשנכון לעשות כך וגם ובמיוחד כשלא נכון.
