"אם יפקוד את חופי ישראל צונאמי שיחדור 'רק' 300 מטרים לתוך היבשה, הוא יגרום להצפה של חלקים גדולים מגוש-דן ולנזק שקשה לשער את עלותו ואת הזמן שייקח לתקן אותו", אומרת גודמן. "אם הגלים יהיו גבוהים במיוחד, יושפעו מהם גם אזורים גבוהים ומרוחקים יותר מקו החוף".
מה המדינה עושה כדי להיערך למצב כזה? ב-2012 נערך תרגיל גדול שדימה שתי רעידות אדמה שפקדו את ישראל בזו אחר זה וגלי צונאמי ששטפו את חופי המדינה - בחיפה, בנחל פולג, בנמל תל אביב ובתחנת הכוח רידינג. על-פי התרחיש המדומה שהכינו אנשי המשרד להגנת העורף, אסון הטבע יגרום לאלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים ו-170 אלף אנשים שיאבדו את קורת ביתם.
ברור שהתנהגות וערנות התושבים יכולות לצמצם את ממדי פגיעת הצונאמי, אך מה על המדינה לעשות כדי למנוע אסון? גודמן מתייחסת לפעולות הרצויות של רשויות המדינה למניעת וצמצום האסון לכשיבוא: "לא צריך להתייחס לקו החוף כאל מקום יציב, אלא כאל מקום שיכול להשתנות. לכן, תשתיות מרכזיות צריכות להיות מוקמות כמה שיותר רחוק ממנו", היא אומרת. עם זאת, המצב בישראל הוא שתשתיות רבות נמצאות על קו החוף ומספקות שירותים חיוניים שתושבי המדינה תלויים בהם. על קו חוף הים התיכון של ישראל חמישה מתקני התפלה, שאחראים לייצור 40 אחוז מהמים שאנחנו משתמשים בהם, ולאורך חופי ישראל ארבע תחנות כוח שמייצרות חשמל ותלויות במי הים התיכון לקירור.
"אנשי הרשויות בישראל חייבים לקבל את ההחלטה הנכונה: לאסור על בנייה מסיבית בחופים, להניח להם להישאר במצבם הטבעי עד כמה שאפשר ולחזק את המקומות שבהם הבנייה כבר נעשתה ושבהם עלולים להיווצר נזקים במקרה של אסון טבע מהסוג הזה", אומרת גודמן. "היווצרות צונאמי אומנם אינה בשליטתנו, אבל עלינו לטפל במה שכן נמצא בידינו: שימור קו החוף של ישראל ושיקום הנזקים שכבר נגרמו לו".