להסתכל למציאות בעיניים - מזרח תיכון חדש

תמונת המחר של המזרח התיכון הולכת ומתבהרת. אירן תהפוך, במוקדם או במאוחר, למעצמה גרעינית. היא לא תהיה מעצמה נוסח פקיסטן או הודו וגם לא נוסח קוריאה הצפונית. היא תהיה גרסה אחרת. בעייתית הרבה יותר למערב וכמובן גם לישראל, למרות החיוכים בשפע שמציג נשיאה, חסן רוחאני (זאב בעור של כבש, על-פי הגדרת נתניהו). במרוצת השנים בהן היא נשלטת על-ידי האייטולות הולכת ונוצרת בה גירסה מקורית של שלטון שיש בו כל הסממנים של משטר פאשיסטי דוקטרינארי קיצוני. מתנגדיו נרדפים ואף מוצאים להורג בשם האידיאולוגיה, במקרה זה המוסלמית-שיעית. למשטר גופים דמויי צבא, הבאסיג' (זוכרים את האס אס?) העושים כמצוות מנהיגם העליון, במקרה זה האייטוללה חמינאי. הארגון אף התערב בבחירות באירן באוגוסט 2010. דפוס הפעולה של המשטר, עונה לכל ההגדרות של משטר פאשיסטי. הוא מאגד בידו את מקורות כוחה ועוצמתה של מדינה מגויסת. הוא גם זקוק לאויבים כדי לדרוש ולהשיג חישול שורות ואחדות פנימית מוחלטת. אם האמריקנים סבורים כי נסתיימו מצהלות ההמונים סביב הדגלים השרופים של השטן הגדול והשטן הקטן, הם משלים את עצמם. הגחלים העוממות יתפרצו בקלות לאש גדולה בהזדמנות הראשונה. קוריאה הצפונית, למרות השתלחויותיה התכופות נגד שכנתה מדרום ונגד בנות בריתה ובראשן ארה"ב, יודעת היטב את מגבלות כוחה. המדינה מבודדת, "חבוקה" (אולי חנוקה?), על-ידי סין הגדולה מכל עבריה. אין לה בני ברית שבשם הג'יהאד ילכו בעקבותיה, לחיים ולמוות. בניתוח זהיר של התהליך שקרה שם, מתברר שאפשר לחיות עם האיום הזה. הוא לעולם לא יוצא אל הפועל. לכן גם ראוי להבחין בהבדלים הגדולים בין כל האחרות לבין אירן. כאן במזרח התיכון עלול להתפתח תהליך אחר לחלוטין. אירן השיעית, הג'יהאדיסטית, לא תמצא מנוח, אלא אם כן תשתלט על מדינות סוניות, אם באופן ישיר (סוריה, עירק), ואם באופן עקיף (תימן). לכן הגיע הזמן להסתכל למציאות בעיניים. הקרב על הגרעין האירני הסתיים. אבל המלחמה רק החלה. ישראל חייבת עכשיו למצוא לעצמה בנות ברית המבינות כמוה את הסכנה הנשקפת להן וחוששות ממנה. אלו הן בראש ובראשונה המדינות הערביות השכנות (ואולי גם טורקיה). מדרך התגובה של מדינות אלו לנעשה בתימן, מתברר כי יש על מה לדבר ויש גם עם מי לדבר. הפסדנו בקרב, לא הפסדנו במלחמה. אלא שבפני ישראל בעיה נוספת חמורה אף היא. בחצרה פנימה שוררת שריפה שיש לכבותה בהקדם. יש צורך בשידוד מערכות. כהכנה לקראת הצפוי לנו במרחב שלנו.

יום האדמה ה-39, המרדה?

לפני יומיים "חגגו" ערביי ישראל את יום האדמה ה-39. "הטון" המושמע בהפגנות הללו מפי מארגניהן הולך ומחריף. דיבורים מסוג זה שהושמעו הפעם לא הושמעו מעולם. הם גובלים בהמרדה של ממש. חברי כנסת ובראשם ח"כ ג'מאל זחאלקה התבטאו כי ערביי ישראל לא ירשו כי האדמות שהופקעו בעקבות מלחמת 1948 יישארו בידי ישראל. על הערבים לחזור ולהשתלט עליהן, אם נחוץ גם בכוח. באשר לנגב, הנימה הייתה אף תוקפנית יותר. הם קראו לבדואים שם לסרב לכל פשרה שכן כל אדמות הנגב שייכות להם ועליהם ליטול אותן חזרה. הערבים לא ירשו בשום אופן "נכבה" שנייה. ח"כ באסל גטאס אף טען כי על האזרחים הערבים לתפוס חזקה בקרקעות אשר נגזלו והופקעו על-ידי המדינה, "כחלק משינוי באסטרטגיית המאבק על האדמה והפקעת הקרקעות" ההפגנות התקיימו ביישוב דיר חנא שבגליל התחתון וברהט שבדרום. המשתתפים הניפו דגלי פלשתין וקראו להמשך המאבק נגד "הפקעת אדמות והריסת בתים במגזר הערבי". רבים מתחו ביקורת חריפה על ועדת המעקב של אזרחי ערבי ישראל שנמנעה מלהכריז על שביתה כללית במגזר. ישראל חייבת להגדיר מחדש את גבולות העימות ההולך ומתפתח הינה לבין המיעוט הערבי השוכן בתוכה. מיעוט זה, שחלקו הגדול רוצה בדרך כלל בחיים של שלווה ושיתוף פעולה עם הרוב היהודי, חשוף כבר שנים להסתה מתמשכת, בחסות המערכת המשפטית הנדיבה והרחומה, בעוד מדינת ישראל משותקת, מעלימה עיין ואיננה מגיבה בדרך נכונה על פעילות חלק ממנהיגיו. ישראל חייבת להציג, גם כלפי חוץ, חזית מלוכדת וחזקה. עכשיו הזמן לקדם נושא זה בשיתוף פעולה עם המחנה הציוני על מרכיביו השונים.