נקשיב לקולות של פרשות השבוע

אל חג הפסח אנחנו מגיעים אחרי מערכת בחירות רווית שנאה שלעתים גם עלתה על שרטון של אלימות פיזית. אנחנו נמצאים ערב פסח ומצפות לנו בדרך שתי פרשות השבוע "אחרי מות" (ט"ו 1) ו"קדושים" (י"ט 1). שתי הפרשות האלו כיתר הפרקים בספר ויקרא מקדישים מקום נרחב לשלמות הגופנית הנדרשת מהאדם במגע עם הקדושה. אני מתייחס יותר לקדושה פנימית כדוגמת יושר והגינות, הליכה בדרכי נועם בניגוד לגילויים מצערים הפוקדים אותנו כפרטים וחברה. עברנו מערכת בחירות בה לא נשמר הנאמר בפרשת "קדושים" בספר ויקרא י"ט, 18: "לֹא תִּקּוֹם וְלֹא תִּטּוֹר ... וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'". אהבת אדם באשר הוא אדם היא התנאי הדרוש, תנאי הכרחי, למילוי המצווה הפותחת את פרשת "קדושים" בפרק י"ט - "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲני ה' אֱלוֹהֵיכֶם".

הון אנושי

הפרשות הנסמכות לחג הפסח מחייבות אותנו לפתיחות חברתית ואהבת אדם באשר הוא אדם. הקדושה בפרשה כמוה כאהבה, היא הקו שצריך להנחות אותנו ולנווט את חיינו. על אהבה אי-אפשר לצוות בחקיקה. אבל המסר העולה משתי הפרשות - המתדפקות על דלתותינו ערב החג ובמהלך החג - הוא אהבה ורגש. לכן אנחנו כחברה נדרשים להגיע לקדושה דרך עשייה חברתית, דרך חתירה לחברה שוויונית, דרך חברה שרואה בהון האנושי גולת הכותרת ולא ההון הפיננסי. חכמי הקבלה, שהקימו את מרכזם במאה ה-16 בצפת, ניסחו הצהרה מיוחדת ברוח הפרשה שלנו שיש לומר אותה לפני כל תפילה: "הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". רק לאחר אמירה זו ראוי אדם לעמוד מול הקדוש ברוך הוא בתפילה. מידה זו של אהבת הָרֵעַ כמוך חייבת ללוות אותנו כחברה, שכל באיה מסובים לשולחן סדר הפסח. "הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מחייבת אותנו לראייה חברתית אחרת, לחברה שעל כל אדניה מזדקרים גילויי צדק חברתי, כל אדניה ארוגים בשוויון חברתי ועליהם לא יכול לצמוח גידול סרטני ממאיר של קוטביות חברתית ושל קוטביות מעמדית.