תם, לא מטומטם

בעוד יומיים, כשנסב כולנו לשולחן ליל הסדר, יעלו לנגד עינינו ארבעת הבנים, שכנגדם דיברה תורה. זהותם של שניים, החכם והרשע, חדה וברורה. אבל דמותם של השניים האחרים אמורפית: האם התם ממלא את תפקיד שוטה הכפר, או שמא צדיק תמים הוא, כיעקב אבינו בשעתו? והאם הבן שאינו יודע לשאול הוא באמת סוג של אילם, או שהוא משול לכל אותם דורות שהתרחקו מצור מחצבתם, לימדו עצמם לשאול את השאלות הנכונות בכל תחומי החיים, אך אינם מתמודדים עם שאלות היסוד שבבסיס יהדותנו: מי עשה כל אלה? נניח לשלושת הבנים ונתרכז בתם. במסורת הדורות הוא נתפס כ'למך' הקלאסי, סוג של קוקו, נאיבי, קוני למל, שאפילו אוצר מילותיו דל להחריד: "מה זאת". כך נהגו לגביו ציירי ההגדות בכל הזמנים, שהנציחו דמותו כנעבעך, בטלן, ליצן החצר. איש לא העלה על דעתו להשתמש במשמעות החיובית של התום: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ", "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים", וגם: "וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא [איוב] תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱ-לֹהִים וְסָר מֵרָע".

הפרשנות המהפכנית של אלתרמן

פרשנות מהפכנית לדמות העממית של התם, הועלתה על-ידי יהודי שאף שלא נמנה עם ציבור שומרי המצוות, המשורר המנוח נתן אלתרמן (שבערב פסח מלאו 45 שנה לפטירתו), שורשיו היו נעוצים בעמקי המסורת. התם נתפס בעיניו כחכם האמיתי: איש רלגיוזי, שמזהה בכל התרחשות את האצבע האלוקית המעורבת בה. שום דבר אינו מובן מאליו. כל פעם הוא נדהם מחדש לנוכח גודל הנס המתרחש לנגד עיניו. כך נהג בדור יציאת מצרים וכך גם בדור הקמת המדינה. הכל נס. פלא פלאים. אצבע אלוקים. כל אירוע מדהים אותו מחדש: "מה זה?!", ובלשון ימינו: "וואו!". הראשון שחשף את עוצמת הפרשנות המהפכנית של אלתרמן, לגבי דמות התם, היה הרב חנן פורת ז"ל. בהגדת 'אור ודרור' שלוקטה מכתביו, מוקדש פרק שלם לתמימותו הלא תמימה של התם. פורת מביא את השיר הפרשני 'אחד תם' של אלתרמן, ומציין כי אלתרמן שולח דרכו חיצי ביקורת מושחזים כלפי אותם 'חכמים מחוכמים' שבדורנו, הסבורים שכל המהלך הפלאי של שיבת ציון, אינו אלא אוסף מקרי של אירועים שבגדר הטבע, ואין לו דבר עם ההשגחה העליונה, שיורדת ממרומים לגאול את בניה מבור גלותם, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובנסים גלויים. למי התכוונו אלתרמן ופורת? - לגנרלים? למדינאים? ואולי לאחינו החרדים שמתעקשים שלא לראות את אצבע אלוקים בכל תהליך שיבת ציון? מן הסתם התכוונו לכולם, לכל אלה הכופרים במעורבות הנס האלוקי בחיינו; לאותם חכמולוגים גבוהי מצח, שדוחים בבוז ובהתנשאות את "מנשקי המזוזות" ואת ההברקה הבן-גוריונית: "בישראל, מי שאינו מאמין בנסים, אינו ריאליסט". אצל החכמים המתחכמים, אומרים אלתרמן ופורת, היו כל האותות והמופתים, הנסים והנפלאות, בגדר המובן מאליו: עשר המכות ונחש הנחושת, ההרים שרקדו כאלים והצור שהפך לאגם מים, בקיעת הים ועמוד האש, המן והשליו, בארה של מרים והבגדים שלא בלו, ועוד ועוד, כמו גם הנסים המדהימים שאירעו בזמננו. הכל בעיני אותם חכמים-בעיני-עצמם, אינו אלא מקרי, טבעי, מובן מאליו. כך דרכו של עולם. עד כדי כך שיום חריג הוא יום שאין בו נס: "מֵעֵת צֵאתָם אֶת אֶרֶץ רַעַמְסֵס/ הִתְחִילוּ הֵם תּוֹהִים עַל יוֹם שֶאֵין בּוֹ נֵס". ורק התם שלנו, הביט המום בשרשרת הנסים: "הוּא כְּנִדְהָם הִבִּיט וּבְעוֹד גּוּפוֹ סוֹמֵר/ רַק 'מַה זֹּאת?' הוּא אָמַר - כִּי תָם מַהוּ אוֹמֵר?...".

התם - המאמין האולטימטיבי

התם, בעל הנס שמכיר בניסו ומתרגש כל פעם מחדש מעוצמת הפלא, הוא אם כן החכם האמיתי, המאמין האולטימטיבי. אז - וגם היום. בסיפור יציאת מצרים, כמו גם לאורך תולדות המפעל הציוני: "וּשְנֵּי שָרֵי מֵאוֹת אֲשֶר חִלְּקוּ צִיוּד/ סִפְּרוּ שֶהוּא דִבֵּר אֲפִילּוּ צִיּוֹנוּת..." זוהי אם כן הצעתנו לריענון הסדר, לקריאה חדשה של דמות התם. והמהדרין אף מוזמנים לקרוא לצד ההגדה את 'אחד תם' של אלתרמן, בבחינת כל המרבה לספר, הרי זה משובח:

• אֶחָד תָּם / נתן אלתרמן
  "תָּם מַה הוּא אוֹמֵר: מַה זֹּאת?"
  הַמִּין הַזֶּה אָפֵס. כֻּלָּנוּ חֲכָמִים.
  אַךְ כַּנִּרְאֶה הָיָה זֶה לֹא מָשָל שֶל סְתָם.
  כַּיּוֹם אוּלַי קָשֶה בְּכָךְ לְהַאֲמִין
  אֲבָל הָיָה אֵי פַעַם אֶחָד תָּם...
  מוּזָר הָיָה הָאִיש. כָּל עַם יוֹצְאֵי מִגֹּשֶן
  רָאוּ אֶת הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים בְּעַיִן,
  רָאוּ אֶת הַמַּכּוֹת וְאֶת נְחַש הַנְּחֹשֶת,
  רָאוּ אֶת הֶהָרִים שֶנָּזְלוּ מַיִם -
  בָּרִאשוֹנָה הָיוּ עוֹמְדִים כְּנִפְעָמִים
  וּמִיָּדָם צוֹנְחִים הַסִּיר וְהַיָעֶה...
  אֲבָל חִיש קַל תָּפְסוּ: זֶה טֶבַע הַיָּמִים
  זֶה סִדְרָם וְכָךְ נָאֶה וְכָךְ יָאֶה.
  אָכֵן מֵעֵת צֵאתָם אֶת אֶרֶץ רַעַמְסֵס
  הִתְחִילוּ הֵם תּוֹהִים
  עַל יוֹם שֶאֵין בּוֹ נֵס.
  אֲבָל לֹא כֵן הָאִיש הַלָּז הָאַגָּדִי
  אֲשֶר נִמְנָה עִם בְּנֵי מִשְפַּחַת הַקְּהָתִי.
  צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת אֶת זֶה הַגּוּץ הַתָּם
  וְאֶת פִּתְחוֹן עֵינָיו
  בְּהִקָּרַע הַיָם...
  צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת כֵּיצָד, מִבְּלִי לָמוּש
  הִבִּיט בַּיָּם הַנָּס,
  כְּאִלּוּ זֶה חִדּוּשׁ...
  הַתִּמְהוֹני! שְׁכֵנָיו רָאוּ אוֹתוֹ רוֹגֵשׁ
  אֲפִילּוּ כַּאֲשֶׁר
  נִגְלָה עַמּוּד הָאֵשׁ...
  כְּאִלּוּ לֹא יָדָע וְלֹא שָׁמַע בְּעֵרֶך
  שֶׁעַמּוּד אֵשׁ מַגִּיעַ לְכָל אִישׁ בַּדֶּרֶך!
  הוּא כְּנִדְהָם הִבִּיט וּבְעוֹד גּוּפוֹ סוֹמֵר
  רַק "מַה זֹּאת?" הוּא אָמַר -
  כִּי תָם מַהוּ אוֹמֵר?...
  גַּם אַחַר כָּך, בִּהְיוֹת הַצּוּר לַאֲגַם מַיִם,
  (עוֹד לֹא הֻרְגַּל הָאִישׁ!)
  פָּעַר הוּא שׁוּב עֵינַים.
  וּבְלִי חֲקֹר אִם נֵס גָּדוֹל הוּא אוֹ קָטָן
  הוּא מַיִם כָּל הַיּוֹם שָׁאַב כִּבְכוֹר שָׂטָן.
  אַף עֵת הָרִים רָקְדוּ מִנֶּגֶד כְּאֵילִים
  אוֹמְרִים שֶהוּא כִּמְעַט יָצָא מִן הַכֵּלִים.
  וּשְנֵּי שָרֵי מֵאוֹת אֲשֶר חִלְּקוּ צִיוּד
  סִפְּרוּ שֶהוּא דִבֵּר אֲפִילּוּ צִיּוֹנוּת...
  אָכֵן, מַה נַאֲרִיךְ מִלִּים מִזַּן אֶל זָן?
  תָּלוּש הָיָה הָאִיש וּכְמוֹ מִחוּץ לַזְמָן...
  - - אַך אִלּוּלֵא רָאוּ עֵינָיו מַה שֶרָאוּ
  וְאִלּוּלֵא יָדַע לִבּוֹ מַה שֶיָּדַע,
  קָשֶה לְהַעֲלוֹת אֲפִילּוּ בְהִרְהוּר
  מַה שֶהָיָה נִשְאָר מִכָּל הַהַגָּדָה.

ולא נותר לנו אלא להזכיר ערב חג המצות והיציאה מעבדות (לא רק פיסית; גם רוחנית), לחרות, את דבריו של הנשר הגדול, מורנו הרמב"ם, בהקדמתו לפירושו למסכת אבות: "קבל האמת ממי שאמרה", שהוא, במקרה דנן, נתן אלתרמן.