אלכסנדר מוקדון כבש את ארצות המזרח התיכון וביניהן את ארץ ישראל ב-333 לפנה"ס. הכיבוש המוקדוני בימי אלכסנדר ויורשיו התלמיים והסלובקים היה מלווה במבצע רחב ממדים של הגירת יוונים ומוקדונים למזרח התיכון, כולל ארץ ישראל. עודפי האוכלוסין של יוון ומוקדון הציפו את האזור והוקמו כ-300 ערי פוליס. בארץ ישראל הוקמו 30 ערי פוליס. המדיניות של אלכסנדר ויורשיו כללה קולוניזציה והלניזציה של המזרח התיכון.
הקולוניזציה של א"י בתקופה ההלניסטית (332 לפנה"ס - 142 לפנה"ס)
מנחם שטרן קבע שכיבוש
הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון "היווה נקודת מפנה מכרעת בתולדות הארץ" מבחינת החדירה היוונית ועמה התרבות ההלניסטית.
הקולוניזציה של הארץ התנהלה ב-3 שלבים:
השליטים ההלניסטים עודדו ופיקחו על תנועת ההגירה שנמשכה כמה דורות. עידוד הקולוניזציה נבע מהעובדה שהשליטים ההלניסטים שלטו על אוכלוסייה כבושה והיו זקוקים למתיישבים הלניסטיים כדי לשמור על עליונותם. העילית ההלניסטית שנוצרה הייתה מורכבת מאנשי צבא מוקדונים ופקידים יוונים ואליהם נוספו מהגרים מסיבות כלכליות, בעלי מקצועות חופשיים וסוחרים. בהדרגה הם קלטו לתוכם חלקים מהעילית המקומית.
שלב א' - ימי אלכסנדר מוקדון. מיד לאחר הכיבוש החלה הגירה של יוונים ומוקדונים למזרח ולארץ ישראל. זה היה הגל השלישי של הקולוניזציה היוונית מיוון שפנה תחילה לחופי הים האיגאי, אסיה הקטנה, הים השחור, סיציליה וקפריסין. ג'ונס קבע שאם כי ההשפעה היוונית במזרח החלה עוד לפני כיבושיו של אלכסנדר, הכיבוש הפך את הזרימה האיטית לשטפון.
תחת שלטונו של אלכסנדר ערי החוף של הארץ, הפכו לערים הלניסטיות, בעלות אוטונומיה מוניציפלית. אלכסנדר יסד גם מושבה צבאית לחייליו בשומרון שהפכה לסמריה, לאחר דיכוי מרד השומרונים.
שלב ב' - החל עם הכיבוש התלמי ב-301 לפנה"ס עד 198 לפנה"ס. ארץ ישראל הייתה חלק מהפרובניקיה סוריה- פיניקיה. התלמיים סילקו את השלטון הפיניקי מערי החוף, ייסדו ערים חדשות והעניקו שמות יווניים לערים ותיקות. עכו הפכה לפתולימאיס, בית שאן הפכה לסקיתופוליס, פילוטריה, דרומית לכנרת הייתה עיר חדשה (בית ירח ). רבת עמון בעבה"י הפכה לפילדלפיה, ממפיס (מזוהה עם כורנוב) הוקמה בדרום באזור אדומיה, אלוסה הוקמה בדרום באזור אדומיה, קרוקודילונופוליס הוקמה ליד נחל התנינים, בוקולונפוליס הוקמה באזור קיסריה. הערים קיבלו אוטונומיה ונוספו להן טריטוריות באזור הכפרי.
שלב ג' - בתקופת הכיבוש הסילווקי (198 - 142 לפנה"ס).
בתקופת השלטון הסילווקי החלה מדיניות קולוניזציה אינטנסיבית, והובאו מתיישבים יוונים . הסילווקים ניהלו מדיניות הלניזציה שהגיעה לשיאה בימי אנטיוכוס אפיפנס. השלטון הסילווקי ראה בערים ההלניסטיות אמצעי להגברת ההלניזציה בארץ, אבל באותה מידה, השלטון הסילווקי הפך את הערים ההלניסטיות לחלק מהמערך השלטוני: הם גבו מיסים מהטריטוריה שהועמדה לרשותם וגויסו במסגרת מיליציות לצבא הסילווקי. בטריטוריות שסופחו לערים הפכו האכרים היהודים והשמיים למעמד של אריסים על אדמותיהם לשעבר, ומצבם הנחות של האריסים הביא לחיכוכים ביניהם ובין המתיישבים ההלניסטיים. הסילווקים הפכו ערים קיימות לערים הלניסטיות נוספות.
הערים ההלניסטיות בארץ התחלקו לשלוש קבוצות עיקריות. ערי חוף הים, ערי ההר במרכז הארץ ודרומה וערי עבה"י. בארץ ישראל המערבית והמזרחית היו, כאמור, 30 ערים הלניסטיות, וכ-20 מהן בארץ ישראל המערבית. נוסף לערי הפוליס קמו מרכזי משנה, כלומר יישובים שלא היו במעמד עיר פוליס אבל אימצו את צורת הארגון ההלניסטית. עליהן נימנו גזר, קמוס, גפרוס (עפרון).
לכל פוליס הייתה פריפריה חקלאית והאוכלוסייה הכפרית נושלה או שועבדה. הכפריים שהיו לאריסים או צמיתים, היו כפופים לפוליס מבחינה מינהלית, כלכלית ושיפוטית. מערכת היחסים בין הנוכרים ובין האוכלוסייה הכפרית הייתה מתוחה ועויינת. האדמות שהופקעו הועברו לידי תושבי הערים היו לבעלי אחוזות והאדמות עובדו ע"י איכרים שהפכו לאריסים. האריסים חויבו לשלם דמי אריסות שהיו גבוהים מהמס על קרקע פרטית.המיסים כללו מס קרקע ומס על הצאן והבקר, על-פי מספר הראשים.
הקולוניזציה של ארץ ישראל בתקופה הרומית (63 לנה"ב - 234 לסה"נ)
בתקופה הרומית חל גידול משמעותי במספר התושבים, במספר היישובים והוחל בתהליך עיור מזורז. אבל, תהליך העיור והגידול במספר היישובים היה מכוון למדיניות קולוניזטורית, ולהתעצמות היישוב הנוכרי בארץ במאות הראשונה והשנייה לס'. הרומיים המשיכו, למעשה, במדיניות הקולוניזציה וההלניזציה שהחלה עם כיבושי אלכסנדר מוקדון ונמשכה בימי יורשיו התלמיים והסלווקיים, ונקטעה תחת השלטון החשמונאי. בעקבות הכיבוש הרומי החלה להתבצע מדיניות של קולוניזציה והלניזציה של הארץ במטרה להחזיר את המצב לקדמותו.
הרומיים הקימו בארץ ערי פוליס, מושבות צבאיות ומושבות רומיות. ערי החוף חזרו להיות ערי פוליס, כמו-כן, הוקמו ערי פוליס נוספות ע"י הפיכת ערים יהודיות לערי פוליס, בהן הועבר השלטון בעיר לידי האוכלוסייה הנוכרית. המושבות הצבאיות היו מאוכלסות ע"י לגיונות רומיים ואילו המושבות הרומיות היו מאוכלסות ע"י אזרחים שקיבלו אזרחות רומית וווטרנים של הלגיונות הרומיים.
מדיניות זו הייתה מלווה בעידוד התיישבות נוכרים יוונים, מוקדונים וסורים- ארמים, שהתיוונו, בארץ. הנטייה הטבעית של רומי הייתה להעדיף מתיישבים בעלי תרבות הלניסטית.
מדיניות זו הגיעה לשיאה לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (135 לס') בימי הקיסר אדריאנוס, כאשר אדריאנוס שינה את שמה של פרובינקיה "יהודה" לפרובינקיה "סוריה פלשתיניה". השם שנבחר היה ע"ש שפלת החוף, פלשת, על שמם של הפלישתים (גויי הים), שהגיעו מכריתים במאה ה- 12 לפנה"ס והקימו את אשדוד, אשקלון, עקרון, גת ועזה. שינוי השם נועד למחוק כל זכר לקיומה של ישות לאומית- מדינית יהודית, בצד חיסול הרוב היהודי.
עד ימיו של הקיסר אדריאנוס עודדה רומי הקמת ערים הלניסטיות לנוכרים בארץ. אדריאנוס החל במדיניות מכוונת מלמעלה להלניזציה של האימפריה הרומית, ובייחוד בפרובינציה יהודה. מדיניות זו הייתה אחד הגורמים העיקריים לפרוץ מרד בר- כוכבא. הקמת ערי פוליס, מושבות צבאיות ומושבות רומיות נועדה לשנות את צביונה של הארץ וליצור רוב הלניסטי - רומי כמשקל שכנגד לרוב היהודי, במטרה להפכו למיעוט. הנחת היסוד של מדיניות זו הייתה ליצור שכבת אוכלוסייה נאמנה לשלטון הרומי, ולקדם את ההלניזציה של הארץ.
קיימת הסכמה בין החוקרים שתחת הכיבוש הרומי היה גידול משמעותי של האוכלוסייה הנוכרית בארץ. במאה ה-1 לס' כבר חיו בארץ על-פי הערכתו של זאב ספראי, 600,000 ועל-פי הערכתו של ישראל לוין הגיע המספר ל-1,000,000 נוכרים. במאה ה-2 לס' עלה מספרם להערכת ספראי ל-1,500,000.
תהליך הפיכת הארץ לארץ רומית - הלניסטית נעשה ב-4 שלבים:
שלב א' - מפומפיוס עד פרוץ המרד הגדול (63 לפנה"ס - 66 לס')
תהליך החזרת המצב לקדמותו, בתקופה ההלניסטית, החל מיד עם כיבוש הארץ ע"י פומפיוס ב-63 לפנה"ס. ממלכת יהודה צומצה לאזור יהודה, הגליל, ואזור הפראיה בעבה"י. פומפיוס ניתק את כל ערי החוף, רפיח, עזה, אנטדון, יפו, יבנה, אשדוד, אפולוניה, מגדל סרטון,דור מממלכת החשמונאים והן צורפו מבחינה מינהלית לפרובינקיה סוריה והנציב הרומי, גאביניוס, קרא לצאצאי התושבים שגורשו לחזור והחל בשיקום הערים שנהרסו. הוא גם עודד מתיישבים הלניסטיים נוספים להגר ולהתיישב בערים ההלניסטיות (גדעון פוקס. על-פי סיפרו של פלביוס "קדמוניות", אוכלסו ערי החוף מחדש ע"י פיניקים וסורים דוברי יוונית.
הטריטוריות הכפריות סביב ערי הפוליס סופחו לערים והאכרים נושלו או הפכו לאריסים של תושבי הערים הנוכרים. בעבה"י שוקמו הערים ההלניסטיות והוקמה ברית ערי הדיקאפוליס (ליגה של כ-10 ערים ). סמריה, המושבה הצבאית, הוקמה מחדש. בית שאן חזרה להיות עיר הפוליס סקיתופוליס. גבע, השוכנת במעבר בין עמק יזרעאל לעמק עכו נבנתה מחדש והפכה לפיליפיס. העיר ננטשה לאחר חורבן הבית השני. הערים מרשה ואדורים באידומיאה חזרו להיות נוכריות.
שלב ב' - אספסיאנוס (69 - 79)
הרומיים הגיעו למסקנה לאחר המרד הגדול שגוש ערי הפוליס, הדיקאפוליס, קיסריה- סבסטיה- סקיתופוליס וערי הפוליס בעבה"י מפצל את השטח היהודי לשניים ועל כן אספסינוס החליט "לחזק את היסודות הפועלים לטובת השלטון ולהחליש את היסודות המתנגדים לו". אספסיאנוס עודד את תהליך העיור והעביר את שטחי הכפרים בסביבתן לידי ערי הפוליס. התנאי להקמת פוליס היה הלניזציה של התושבים.
אספסיאנוס ערך שינויים טריטוריאליים בפרובינקיה יהודה לאחר 70 לס'.ערי החוף מקיסריה עד רפיח סופחו ליודיאה, וכן השומרון, שאר אידומאה, ורוב ערי עבה"י, נוסף על יהודה, הגליל והפראיה שהיו חלק מהפרובינקיה בעבר. (יש חילוקי דעות אם אידומאה נקרעה כולה או חלקה מממלכת החשמונאים הווסאלית בעבר). אזור ירושלים וסביבתה - אזור רמת רחל - הועברו לידי הלגיון העשירי והיהודים שנותרו באזור הכפרי הפכו
מאכערים לאריסים של חיילי הלגיון ה- 10 וחויבו לספק לצבא הרומי את צרכיו. קיימת השערה שאדומיאה הפכה למחוז צבאי, כדי למנוע מהנבטים לפלוש לאזור שהתרוקן במידה רבה מיושביו בעקבות הטבח שערך אספסינוס באדומים שהתייהדו.
השלטון הרומי זרז את תהליך העיור הנוכרי כדי לחזק את היסוד הנוכרי לעומת היהודי באוכלוסייה. יפו קיבלה את השם פלאויה יופה. בעבר היא הוחזרה לשלטון יהודי.
ארתוסה היוונית הפכה לאנטיפאטרוס (צפונית - מזרחית ליפו). ציפורי, הפכה לפוליס וקיבלה שליטה על חלקים גדולים מהגליל וכן טבריה. שלטונן של שתי ערי הפוליס הקיף את כל הגליל התחתון. גבע הייתה מושבה צבאית שחנו בה פרשים. במקום הכפר מעברתה בשומרון הוקמה פלאויה נאפוליס ואליה צורפו כפרי הסביבה. על-פי גירסה אחרת הייתה זו שכם שהפכה לנאפוליס. שטחי הפוליס הזו הורחבו וגבלו בשטחיה של בית שאן - סקיתופוליס.
קיסריה הפכה למושבה רומית וקיבלה תוספת שטחים, את אזור נברטה מהשומרון. כך נוצר שוב הרצף הטריטוריאלי מקיסריה עד סקיטופוליס שחצה את הארץ לשניים. אספסיאנוס הושיב 800 מותיקי צבאו באמאוס, ובירושלים החרבה הושיב את הלגיון העשירי. רק הגליל העליון נשאר ללא ערי פוליס או מושבות צבאיות. בין אדומאה לנבטים הוקמו ה"לימס", רשת ביצורים.
שלב ג' - אדריאנוס (117 - 138)
ירושלים הפכה לאיליה קפיטולינה, עוד לפני מרד בר-כוכבא, הוצב בה הלגיון ה- 10 ושטחה הורחב לעומת שטחה של ירושלים בעבר ע"י סיפוח שטחים מצפון, מערב ודרום.
לאחר מרד בר-כוכבא הוצב הלגיון הרומי ה-6 בכפר עותני, דרומית למגידו, בכניסה לוואדי ערה, והכפר הפך לעיר הלניסטית בשם לגיו (לג'ון בעמק יזרעאל). ציפורי הפכה לדיוקיסריה וסופחו אליה חלקים ניכרים מכפרי הסביבה. טבריה קיבלה תוספת שטחים מכפרי הסביבה. בשתי הערים הייתה גם אוכלוסייה נוכרית. לאחר מרד בר כוכבא התחזק היישוב הנוכרי בארץ. אם בעבר הם התגוררו בערים, הרי החל תהליך של התנחלות נוכריים באזורים הכפריים של מישור החוף, עמק בית שאן, אזור איליה קפיטולינה, שפלת החוף, הרי יהודה ואף בספר מדבר יהודה. צורת ההתיישבות כללה חוות ואחוזות .גם השומרונים ניצלו את החלל שנוצר באזורים יהודיים והתפשטו לעברם.
שינוי שמה של פרובינקיה יודיאה לסוריה- פלשתינה היה צעד חריג ביותר שלא ננקט באף מקרה לאחר דיכוי של מרד באימפריה הרומית. אבשלום לניאדו כתב, ובצדק ש"זו דוגמה יחידה במינה בתולדות האימפריה הרומית לשינוי שמה של פרובינקיה בעקבות מרד וללא ספק מדובר בצעד מכוון שמטרתו למחוק את זהותה הייחודית".
שלב ד' - ספטימיוס סוורוס (193 -211) ןהליוגאבאלוס (218 - 222)
תהליך העיור נמשך בימי הקיסר ספטימיוס סוורוס. לוד הפכה לדיופוליס וסופחו אליה כפרים מהסביבה. בית גוברין הפכה לאלבתרופוליס ואליה סופחו כפרי הסביבה. הטריטוריה שלה כללה את עין גדי במזרח, ואת בית ליפתא. שטחיה גבלו באלה של איליה קפיטולינה בדרום ושל עזה במערב. סבסטיה קיבלה תוספת טריטוריה. אמאוס הפכה לפוליס בשם ניקופוליס.
אחוזה קיסרית נוספת הוקמה בבקעת יריחו וממערב ל"לימס". אונו הפכה לפוליס בשלהי המאה ה- 3 לס'. 5 הערים החשובות ביותר בארץ היו ניאפוליס בשומרון, קיסריה, אשקלון ןעזה באזור החוף, ואלבטרופוליס בדרום.
השלטון הרומי הפקיע אדמות מידי היהודים כדי להגדיל את הטריטוריות של ערי הפוליס ולחלק אחוזות לתושבים ההלניסטים.
לסיכום
בארץ התרחש תהליך משמעותי של גידול אוכלוסין. אבל, היישוב היהודי לא היה שותף לתהליך דמוגרפי שהיה תוצאה של גידול במספר המתיישבים שהגיעו מבחוץ. הרומים ביתרו את הארץ באמצעות ערי פוליס והשטחים שסופחו אליהן ממערב למזרח באזור קיסריה - בית שאן בצפון ובאזור עין גדי - בית גוברין - עזה, בדרום, כדי לפצל את היישוב היהודי ולהקשות על מרידות נוספות. הרומיים פעלו להפיכת היהודים למיעוט ע"י שינוי אופיה האתני - דתי - תרבותי של הארץ והפיכתה לארץ הלניסטית - רומית עם אוכלוסייה פרו-רומית.
כתוצאה מכל השינויים הללו, חלקים ניכרים של ארץ ישראל המערבית סופחו, למעשה, לערי הפוליס. רק הגליל העליון לא סופח לערי פוליס. היהודים היו קורבן להפקעת קרקעות ולחיסול עתודות הקרקע לעודפי האוכלוסייה כתוצאה מהריבוי הטבעי.
בסיפרי: "מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בא"י" ניתן לקבל את התמונה המלאה.
