ההסכם המתגבש בלוזאן בין המעצמות ואירן מדיר שינה מעיני רבים. יש הגורסים שאין כבר מה לעשות וצריך לקבל את ההסכם כפי שהוא. אחרים טוענים כי מחיר העימות עם הממשל האמריקני גבוה מדי. אך השאלה כרגע אינה מהן האלטרנטיבות העומדות לפנינו (ויש כאלו), אלא המשמעות של ההסכם שאליו מוביל אובמה.
לכולם הרי ברור שאירן תשקר, וקיימת טענה כי לאירן יש כבר פצצה גרעינית אחת או שלוש וכי היא יכולה גם לרכוש פצצות מ
קוריאה הצפונית.
אז מה בכל זאת ההבדל?
ההבדל הוא בלגיטימציה. עד היום לאירן אין לגיטימציה לעשות שימוש ביכולתה הגרעינית ל"סחיטה" מדינית ולקידום מהלך ההתפשטות שלה בעולם - חזון המהפכה של חומיני. כל מה שיש לה כיום הוא טרור מתאבדים, וזה כנראה לא מספיק לה. ברגע שהיא תחשוף את יכולותיה האמיתיות או תאיים בשימוש בהן, היא צפויה לסנקציות קשות וייתכן שאף לתקיפה, כדוגמת התקיפה בעירק ב-2003 שנעשתה בחסות האו"ם בטענה להימצאות נשק כימי בתחומיה. חתימת ההסכם עם המעצמות מעניק לאירן לגיטימציה למעמד של "מדינת סף גרעינית", מאפשר לה להשתמש ביכולותיה הגרעיניות לצרכים פוליטיים ויוצר שינוי מהותי במעמדה האזורי והעולמי. מדובר במהלך אל-חזור, ולכן אסור שזה יתרחש.
האם אירן תעשה שימוש בפצצה?
בהינתן שהמשטר הנוכחי מחויב לאידיאולוגיה אפוקליפטית, לא ניתן יהיה להוציא בעתיד אפשרות זו מכלל חשבון, וזאת על-אף התגובה הישראלית הקשה הצפויה לה. בכל מקרה, הניסיון של המלחמה הקרה מלמד שהאסטרטגיה המרכזית שבה עושות מעצמות הגרעין שימוש להרחבת השפעתן ולקידום מדיניותן היא "מניפולציה של סיכונים" ((risk strategy ולא הפעלה בפועל של נשק גרעיני. אסטרטגיה זו משלבת בדרך כלל הפעלת אלימות צבאית באמצעות כוחות אחרים המכונה "מלחמות על-ידי שליח" ((proxy war. כבר כיום מפעילה אירן כוחות צבאיים שלה בעירק, סוריה, לבנון ותימן ופורשת רשתות טרור בדרום אמריקה ואסיה וכנראה גם באירופה. ניתן לצפות שמגמה זו רק תתעצם, בעוד שהאיום הגרעיני יספק לארגונים אלה חסינות מפני השמדה או פגיעה קשה ויגביל את יכולת הפעולה לבלימת מגמות-ההתפשטות של אירן בעולם.
עד כמה העימות הבלתי נמנע עם נשיא ארה"ב הוא קריטי?
השפעתו של הנשיא האמריקני היא חשובה אך אינה בלתי מוגבלת. בכל מקרה יש גם אמריקה שמעבר לנשיא, וזו, שלא במקרה, תומכת בישראל באופן גורף. אין מדובר בשדולה היהודית שנקרעת כיום בין תומכי הנשיא ובין מתנגדיו, אלא באתוסים עמוקים שמחברים בין שתי החברות בצורה אותנטית לחלוטין. ישראל משמשת כיום "נייר הלקמוס" שמצביע על המדיניות ההזויה של
ברק אובמה ומגלה עד כמה זו מנותקת מן הערכים הבסיסיים של החברה האמריקנית. זוהי גם הסיבה שהנאום של
בנימין נתניהו בקונגרס היה כה חשוב. היום כבר ברור שהנאום החזיר מחדש לתודעת הציבור את עניין ההסכם המתגבש. גם אם ייחתם ההסכם - ויש לקוות שלא כך יקרה - הנאום של ראש הממשלה הוא הבסיס שממנו ייצא מאבק הקונגרס נגד מדיניות הנשיא כלפי אירן.
