|
בתגובתו: "פתרון לא רלוונטי", גורס יעקב שוצמן מנוה מונוסון, ( ידיעות אחרונות - תגובות, 8.4.15) שהצעתו של גיא בכור 1 לאמץ את מודל פורטו-ריקו גם לבעיה הפלשתינית, אינה רלוונטית. אני סבור שהוא טועה גם בהנחות העבודה שלו וגם במסקנה.
ראשית, להנחות:
- אין צורך להעניק אזרחות למי שאינם נמנים על הפליטים מ-1948; פליטים: מי שהיגרו בפועל במהלך המלחמה ובלחצה. כל מי שלא התגורר בשטחי ארץ ישראל המערבית לפני המלחמה, ויש רבים כאלה, צריך למצוא פתרון מדיני במדינות הערביות. כמובן הרבה יותר מאותם מעורבים כביכול מאותם 5 מיליון אנשים שאותם מזכיר שוצמן. בכל מקרה, אין זה מתפקידה של ישראל לדאוג לערבים שלא נפגעו ישירות ממלחמת השחרור וגם הטיפול באלה, יהיה מחווה ישראלית נדירה.
- רצועת עזה אינה צריכה להיות חלק ממדינת ישראל, ולכן תושביה (כ-1.8 מיליון מתוך חמשת המיליונים שאותם מזכיר שוצמן) לא יכללו בהסדר זה בכל מקרה2.
- חלק גדול מתושבי איו"ש שהתגוררו בה מאז הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1988, כאשר ביטלה ירדן את אזרחותם הירדנית באופן שאינו עולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי, צריכים למצוא פתרון מדיני בירדן או בשיתוף עם ירדן.
- לאחר הסינון הנ"ל, מדובר בהרבה פחות מחצי מיליון פלשתינים שנמנים על התושבים המקוריים של ארץ ישראל המערבית בחלקים שיסופחו לישראל (בעקרון שטחי C, בתוספת תיקונים ביטחוניים, ותיקוני גישה דרושים למקומות הקדושים); לגביהם בלבד יחול ההסדר. פתרון זה דומה למצב של ערביי ישראל דהיום, ויחול לאחר שתותקן כל החקיקה הדרושה לשימור אופייה הלאומי של ישראל כמדינת הלאום היהודי, בראש וראשונה חוק הלאום וחוק השבות.
שנית, להערכת המשמעויות:
- האומה האמריקנית מונה כ-330 מיליון נפש, שעה שבפורטו ריקו חיים כ-3.5 מיליון נפשות. כלומר, כ-1% מתושבי ארה"ב. לכן, יכולה ארצות הברית לנהל מדיניות של משאלים חוזרים מדי שנה, כשתוצאותיהם חלות בבת אחת על כל תושבי פורטו ריקו. כמו-כן, כל תושבי פורטו ריקו, למעט לה שכבר היגרו לארה"ב, נמצאים בטריטוריה רציפה אחת, שסיפוחה לארה"ב, הוא פורמלי, ופשוט לביצוע ואין לו שום השלכות על הביטחון הלאומי האמריקני. המציאות הישראלית שונה ועל כן יש ליישם את העקרון, אך להתאים את הביצוע למציאות השונה.
- העקרון שניתן ליישום בישראל הוא איזרוח בין 0.5% ל-1% מן האזרחים היהודים בישראל מתוך כלל הזכאים מדי שנה, מדובר בכ-30,000-40,000 נפש. התהליך יהי מוסדר ומבוקר וימנע הפיכת האיזרוח לתהליך חתרני נגד מדינת ישראל באמצעות: שבועת אמונים (כנהוג גם בארה"ב), הכרה בחוקי מדינת ישראל - זכויות וחובות, וניתוק מוחלט ובלתי הפיך בין מה שהיה קיים בפועל לפני הקמת המדינה למה שעוצב לאחר מכן; במילים אחרות: אין החזרת הגלגל לאחור.
- עקרון מנחה ביישום חייב להיות שמירה של המאזן הדמוגרפי הקיים בין יהודים לערבים בגבולות סטיה של 2% לכל היותר.
- הואיל ואוכלוסיית ישראל צומחת מדי שנה בלמעלה מ-2.5% (לרבות עליה), תוספת אזרחים ערבים בשיעור של כ-0.5%, עדיין שומרת על גידול נטו של הרוב היהודי בשיעור של קרוב ל-2%. אם תגדל העלייה היהודית השנתית הממוצעת, לכדי 30 עד 40 אלף איש בתקופה האמורה, (כ-10 שנים) יגדל בפועל בוודאות הפער נטו בין יהודים לערבים.
- בכללים האמורים לעיל תקלוט ישראל כ-30,000 אזרחים ערבים חדשים מדי שנה ותצמח בשיעור שנתי ממוצע של כ-260,000 אלף נפש מתוכם כ-210,000 יהודים. צמיחה זו תביא אותה בסוף עשור לפעילות לכ-11,000,000 נפש, מהם כ-8.2 מיליון יהודים (כ-76%).במהלך עשור זה יצטרפו לישראל כ-300,000 אזרחים ערבים חדשים מאיו"ש. ישראל יכולה לווסת את התהליך לפי שיעורי הגידול הטבעי בפועל, היקף העלייה וההגירה ושיקולים נוספים, ובלבד שתאתר מראש את כל הזכאים ותקפיא את מספרם הכולל הקפאה מוחלטת.
הסדר כנ"ל או דומה לו, ייושם רק במסגרת פתרון כולל שיסיים את הסכסוך והתביעות הערביות כלפי ישראל, כשהליגה הערבית לוקחת על עצמה אכיפת ההסדר על ערביי עזה, יישובם מחדש של ערביי איו"ש שאינם נכללים בריבונות ישראל בחסות ירדנית או ערבית אחרת, ויישובם מחדש של ערבים המגדירים עצמם פלשתינים במרחב האזור מחוץ לתחומי ארץ ישראל המערבית, לרבות סיני.
זו אומנם אינה העתקה "אחד-לאחד" של הפתרון הפורטו-ריקני, משום שאין העתקה זהה כאשר התנאים והנסיבות שונים, אבל מקיימת את המודל הבסיסי, שעיקרו יישום בשלבים לאורך זמן, כשבתקופת הביניים לא נהנים התושבים דה-יורה ודה-פקטו מזכויות אזרח מלאות אלא ממעמד של תושבות עם הקלות והטבות שיגזרו מדפוסי התנהגותם. |
