מיץ תפוזים לא היה חלק מהתפריט של ימי שישי. אף על-פי שרוזי ואני נטשנו את שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות, דבר שהביא לשיפור ב"ספונטניות" אך הוביל לבזבוז מזון ולגידול ברשימת המצרכים ובזמן המוקדש לקניות, הסכמנו בינינו שכל שבוע חייב לכלול שלושה ימים ללא אלכוהול. כפי שחזיתי, היעד הזה התגלה כקשה להשגה ללא תזמון מראש. בסופו של דבר, רוזי הבינה את ההיגיון שבפתרון שלי.
ימי שישי ושבת היו הימים המתבקשים לצריכת אלכוהול. לאיש מאיתנו לא היו הרצאות בסוף-השבוע. יכולנו לישון עד מאוחר ופוטנציאלית לקיים יחסי מין.
את יחסי המין היה אסור בשום אופן לתכנן, לפחות לא בשיחה מפורשת, אבל למדתי להכיר את רצף הפעולות שעשוי להאיץ אותם: מאפין אוכמניות מ"מאפיית שמים כחולים", אספרסו משולש מקפה "אוֹתָה'ס", הסרת החולצה מעלי, וחיקוי של גרגורי פק בתפקיד אטיקוס פינץ' מהסרט "אל תיגע בזמיר". למדתי לא לבצע את ארבע הפעולות באותו הסֵדר, מאחר שזה היה הופך את כוונתי לשקופה. כדי לשמר את גורם ההפתעה, החלטתי על הטלה כפולה של מטבע, שתסייע לי לבחור בכל פעם על איזו פעולה לוותר.
הנחתי במקרר בקבוק של יין פּינוֹ גְרי מיקב אֶלק קוֹב, שנועד ללוות צדפות אשר נאספו באופן ידני ונרכשו באותו בוקר בצ'לסי מרקט, אך לאחר ששבתי מהמרתף עם הכביסה הנקייה, מצאתי שתי כוסות של מיץ תפוזים על השולחן. מיץ התפוזים לא התאים לשתייה עם יין. שתייתו לפני היין הייתה מקהה את רגישות בלוטות הטעם שלנו לרמת הסוכר הקלה שאופיינית לפינו גרי, וכתוצאה מכך יוצרת תחושה של חמיצוּת. גם המְתנה עד לסיום שתיית היין הייתה דבר בלתי מתקבל על הדעת. ערכו התזונתי של מיץ תפוזים מתפוגג במהירות - ולכן מקפידים במסעדות המתמחות בארוחות בוקר על מיץ "סחוט טרי".
רוזי הייתה בחדר השינה, ולכן לא הייתה זמינה באופן מיידי לשיחה. בדירה שלנו היו תשע קומבינציות אפשריות של מיקומים עבור שני אנשים, ושש מתוכן היו כרוכות בהימצאותנו בחדרים נפרדים. בדירה אידיאלית, כפי שהגדרנו אותה יחד לפני הגיענו לניו-יורק, היו צריכות להיות שלושים ושש קומבינציות אפשריות, הנגזרות מקיומם של חדר שינה אחד, שני חדרי עבודה, שני חדרי אמבטיה וסלון עם מטבח פתוח. דירה לדוגמה כזאת הייתה צריכה להיות ממוקמת במנהטן, קרוב לקו 1 או לקו A - כדי לאפשר גישה מהירה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה - ושיהיו בה נוף לנהר ומרפסת או גג שישמשו לברביקיו.
מאחר שהכנסתנו הייתה מורכבת ממשכורת אוניברסיטאית אחת, בתוספת שתי משרות חלקיות בבר קוקטיילים אך בניכוי שכר הלימוד של רוזי, נדרשה פשרה כלשהי, ולכן דירתנו לא כללה דבר מהמאפיינים שהגדרנו. ייחסנו חשיבות מופרזת למיקום שלה בשכונת ויליאמסבורג, מכיוון שחברים שלנו, אייזק וג'ודי אֶסלר, התגוררו בשכונה והמליצו עליה. לא הייתה כל סיבה הגיונית מדוע פרופסור לגנטיקה בן ארבעים (באותם ימים) וסטודנטית לתואר מתקדם ברפואה בת שלושים, יבחרו לגור באותה שכונה שבה מתגוררים פסיכיאטר בן חמישים וארבע ואמנית קרמיקה בת חמישים ושתיים, אשר רכשו את ביתם לפני עליית המחירים. שכר הדירה היה גבוה, ובדירה היו כמה כשלים שבהם סירבה הנהלת הבניין לטפל. כעת מערכת המיזוג לא הצליחה לתת מענה לטמפרטורה של שלושים וארבע מעלות צלסיוס ששררה בחוץ ושתאמה את טווח המעלות החזויות לסוף יוני בברוקלין.
פירושו של הצמצום במספר החדרים, בשילוב מערכת נישואים, היה שהוטלתי לתוך הקִרבה הממושכת והגדולה ביותר בחיי לבן אנוש אחר. נוכחותה הפיזית של רוזי הייתה תוצאה חיובית ביותר של פרויקט הרעיה, אבל אחרי עשרה חודשים ועשרה ימים של נישואים עדיין הייתי צריך להסתגל לחיים בזוג. מדי פעם השתהיתי בשירותים זמן רב יותר משנדרש באמת.
בדקתי את התאריך בטלפון שלי - ללא ספק, יום שישי, 21 ביוני. הממצא הזה היה טוב יותר מתרחיש שבו מוחי כושל בזיהוי הימים. אבל זה אימֵת את קיומה של הפרה בתקנון האלכוהול.
הרהורי הופרעו על-ידי רוזי, שהופיעה מתוך חדר השינה, לבושה במגבת בלבד. זה היה הלבוש האהוב עלי, אם לא מחשיבים "שום לבוש" כלבוש. שוב נדהמתי מיופיה היוצא מן הכלל ומהחלטתה הבלתי מוסברת לבחור בי כבן זוגה. וכמו תמיד, המחשבה הזאת לוּותה ברגש לא רצוי: רגע אינטנסיבי של פחד שיום אחד היא תעמוד על טעותה.
"מה מתבשל?" היא שאלה.
"שום דבר. הבישול טרם התחיל. אני בשלב איסוף המרכיבים."
היא צחקה, בנימה שהצביעה על כך שטעיתי בהבנת השאלה שלה. כמובן, השאלה הזאת לא הייתה נחוצה כלל וכלל, לו שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות הייתה עומדת בעינה. סיפקתי מידע שלמיטב הבנתי היה נחוץ לרוזי.
"צדפות בנות קיימא ברוטב של גזר, סלרי, בצלצלי שאלוט, גמבה ושמן שומשום. המשקה המומלץ לליווי המנה הוא פינו גרי."
"אני צריכה לעשות משהו?"
"כולנו צריכים לישון הלילה. מחר אנו מפליגים לנָבָרוֹן." [1]
תוכן המשפט שנאמר על-ידי גרגורי פק היה חסר חשיבות. האפקט נבע במלואו מהביצוע, שהעביר רושם של מנהיגות וביטחון בהכנת צדפות ברוטב.
"ומה אם אני לא יכולה לישון, קפטן?" שאלה רוזי. היא חייכה ונעלמה אל תוך חדר האמבטיה. לא העליתי את נושא מיקום המגבת: קיבלתי זה מכבר את העובדה שהמגבות שלה מאוחסנות באופן אקראי בחדר האמבטיה ובחדר השינה, ולמעשה תופסות שני מקומות.
העדפותינו בכל הנוגע לסדר נמצאות בשני קצות הסקאלה. כשעברנו מאוסטרליה לניו-יורק, רוזי ארזה שלוש מזוודות בגודל המרבי. כמות הבגדים לבדה הייתה בלתי נתפסת. הציוד האישי שלי נכנס לשני תיקי צד. ניצלתי את המעבר לשדרוג הציוד שלי: נתתי את מערכת הסטריאו ואת המחשב הביתי שלי לאחי טרוור, החזרתי את המיטה, את המצעים ואת כלֵי המטבח לבית הורי בשֶפּארטוֹן, ומכרתי את אופנַי.
רוזי, לעומת זאת, הרחיבה את אוסף החפצים העצום שלה ורכשה פריטי נוי כבר בשבועות הראשונים לאחר הגעתנו. התוצאה ניכרה במראה הכאוטי של דירתנו: עציצים, כסאות מיותרים ומעמד לא פרקטי לבקבוקי יין.
זה לא נבע רק מכמות הפריטים: הייתה גם בעיה של ארגון. המקרר היה עמוס בקופסאות חצי ריקות של ממרחים, רטבים ומוצרי חלב מקולקלים. רוזי אפילו הציעה שנרכוש מקרר נוסף מהידיד שלי, דייב. מקרר לכל אחד מאיתנו! יתרונותיה של שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות, עם הארוחות המפורטות במלואן לכל יום בשבוע, עם רשימת הקניות הקבועה ועם המלאי האופטימלי, היו ברורים מאי-פעם.
בגישתה הלא מאורגנת של רוזי היה יוצא מן הכלל אחד בלבד. היוצא מן הכלל הזה היה ערך משתנה. על-פי ברירת המחדל, היו אלה לימודי הרפואה שלה, אבל כרגע זאת הייתה עבודת הדוקטורט שלה על סיכונים סביבתיים להתפתחות מוקדמת של הפרעה דו-קוטבית. היא קיבלה סטטוס מיוחד בתוכנית ללימודי רפואה של אוניברסיטת קולומביה, בתנאי שתסיים את הדוקטורט במהלך חופשת הקיץ. תאריך ההגשה עמד כעת על חודשיים וחמישה ימים בלבד מהיום.
"איך את יכולה להיות כל כך מאורגנת בדבר אחד וכל כך לא מאורגנת בכל דבר אחר?" שאלתי פעם את רוזי לאחר שהתקינה את הדרייבר הלא נכון במדפסת שלה.
"זה בגלל שאני מתרכזת בדוקטורט שלי, ולא מתעסקת בדברים אחרים. איש לא שואל אם פרויד נהג לבדוק את תאריך התפוגה של החלב."
"בראשית המאה העשרים עוד לא נהגו לציין תאריכי תפוגה."
זה מדהים איך שני אנשים כל כך שונים הפכו לזוג מוצלח.
