נכבה (النكبة) כן ונכסא (النكسة) לא?

בעוד חודש ובדיוק בתאריך עצמאותנו יציינו הערבים ובכללם אחיהם בישראל את "יום הנכבה" - אסון תבוסתם ב-1948 כשבאו במוצהר לחסל את מדינת ישראל שזה עתה קמה בגבולות "החלוקה". אף שהיו אלה הם שדחו את תוכנית החלוקה ובאו עם צבאותיהם לחסלנו אין להם כל בעיה לכנות זאת "אסון" כאילו באסון טבע מדובר ולא בהתקפה ברברית יזומה על ידם. עם הזמן הורגלנו לשמוע שתרגום המונח הערבי "נכבה" לעברית אינו "אסון" אלא "שואה". אזרחי ישראל הערביים עומדים בדקת דומייה, ביום הקמתה של "מדינתם", על שזו חוללה "שואה" לעמם האומלל שכל מבוקשו היה רק לחסל פיסית כמה מאות אלפי יהודים – חלקם ניצולים מזוועות השואה באירופה שנים בודדות לפני כן... וליהודים זה לא באמת נראה אבסורדי ו/או משונה וחלק סהרורי מהם אף קורא לאחד את יום "שואתם" עם יום השואה האמיתי שלנו תוך חילול זכר קרבנות השואה בתוספת מנה גדושה של טימטום טהור למהדרין. חלק פחות סהרורי, אם כי מנותק באותה מידה, טעון ב"אצילות נפש" מציע ללמד בבתי הספר את "שואתם" כפי שמלמדים את שואתנו... ההייתה זו אמת או חלמתי חלום ?... הערבים (אלו שלמשמע שמם קופץ אני ממחילתי כעכבר כפי שטוענת שחקנית במה עלומת שם שהחליטה להסב מקצועה להוגת דעות) מצטיינים בהמצאת שמות שכל משמעותם היא תיאור ספציפי. שמות כמו "תהדייה" "הודנא" "אינתיפאדה" ו"נכבה" חדרו לשפה העברית כאילו אליעזר בן יהודה חתם על כך. ישנן מילים נוספות שהציבור הישראלי לא ממש יכיר ורק משום שאליעזר בן יהודה של התקשורת החליט לא לאמצן. קבלו אחת מהם – מאוד מפורסמת אצלם ונחבאת אל הכלים אצלינו: נכסה. (כמו בנכבה – האות כ מודגשת).

הנכסא - אסון 1967

בעוד שהנכבה היא "אסון" 1948 ה"נכסה" היא אסון 1967. כשערבי אומר "נכסה" כוונתו היא למה שאצלינו קרוי "מלחמת ששת הימים". בעוד ש"נכבה" תורגמה לעברית כ"אסון" או "שואה" באורח פלא המילה הערבית "נכסה" מעולם לא תורגמה לעברית. ובכן קבלו את תרגומה: נסיגה זמנית. אם חשבתם שהמלחמה ב1967 היא מלחמת ששת הימים טעיתם – היא מלחמת הנסיגה הזמנית! וישאל ובצדק כל תם: הלא "אסונם" של הערבים ב-1967 היה גדול בהרבה מ"אסונם" ב-1948 כיצד זה לראשון הם קוראים "אסון" בעוד שלשני "נסיגה זמנית"? נסיגה זמנית ממה בדיוק? גילוי ממש לא מרעיש: הערבים כולם מאוחדים בדיעה כי היהודים גזלו את אדמתם ולפיכך הצדק היחיד הוא השבת האדמה לבעליה החוקיים – לערבים. סוף מה שאצלינו קוראים בעדינות שקרית ה"סיכסוך" הינו אחד ואחד בלבד: סילוק היהודים עד האחרון שבהם מאדמתם הכבושה. אין ולא יכול להיות "פתרון" אחר. עד למלחמת ששת הימים נהגו הערבים כולם גם להצהיר על כך כשאמרו וחזרו ואמרו (ואף התחרו ביניהם מי אומר זאת יותר) כי רק חיסול מדינת ישראל הוא הפתרון היחיד. תבוסת 1967 (נסיונם הנוסף לממש מטרתם המוצהרת) הביאה לשינוי גישה מהותי אצלם לאחר שהבינו שני דברים חשובים: הראשון כי יש פער רציני בין הצהרותיהן לחסל את ישראל לבין יכולתם לממש זאת בפועל והשני כי העולם לא ממש עומד לצד מי שמצהיר ומנסה גם בפועל למחוק מהמפה מדינה ריבונית ואפילו שמה הוא ישראל. ישבו חכמי ערב והחליטו על שינוי גישה: מטרת חיסול ישראל שרירה וקיימת אך אין צורך לומר אותה. ניסיון 48 גרם להם לשואה וניסיון 67 לנסיגה זמנית במימוש המטרה. נכסה. המטרה עוד תמומש אף שביישומה יש "נסיגה זמנית" – שמה הערבי של מלחמת ששת הימים. בעיית הפליטים שנוצרה בנכבה נותרה בלתי פתירה (ובמכוון) גם כשהתחוללה הנכסה אלא שבהבדל קטן – לאחר הנכסה הפליטים (שעד אז לאיש כולל אחיהם לא היה איכפת מהם) הם מעתה "עם" ולא סתם עם אלא עם "תחת כיבוש" ישראלי! וזאת יש למנף לעולם! במקום לדבר, כפי שדיברו עד אז, מפורשות על חיסול ישראל ידברו על "סיום הכיבוש" המעודן להפליא ועל "אלעוודה" (השיבה) שהיא כמובן "זכות" של הפליטים לשוב לבתיהם ועוד כמה פניני לשון שכל מטרתן הסתרת המטרה המוצהרת בה לא חל כל שינוי של חיסול ישראל (למעט השינוי שאין אומרים זאת יותר). יחשוב העולם (וגם ישראלים שייפלו במלכודת זו כעכברים ובכללם אותה שחקנית עלומת שם ומח) כי "סיום הכיבוש" יביא שלום. אנו הערבים יודעים כי על-אף הנכבה שלא הצלחנו להמיט על היהודים ב-48 ועל אף הנכסה שחטפה מטרת חיסול היהודים – הניצחון בא יבוא כש"סיום הכיבוש" של הנכסה שלנו ב-67 יהייה תחילתו, "סיום הכיבוש" של הנכבה שחטפנו ב-48 יהיה המשכו והשבת מיליוני "פליטים" לגבולות החלוקה יהייה סופו. ואני משתומם: האם רק את הנכבה יש ללמד את ילדינו הרכים? מדוע לא גם את אסון הנכסה? ואולי עלינו ללמדם גם על הנכבה של הגרמנים במלחמת העולם השנייה? האם אזרחי גרמניה שעריהם נמחקו מהאוויר לא עברו נכבה? ובכלל האם טימטומנו הוא דבר סופי או שמא אינסופי? זוהי דוגמה נוספת לתבוסה שמביסים אותנו הערבים שוב ושוב בשדה הקרב הלשוני - כפי שהראיתי במאמרים קודמים.