עוד לא התפוגגו אדי הסירחון ממופע הגזענות התורן של השמאל, וכבר החל - כרגיל במקרים אלו - שלב ההתגוננות הנלעג, שהוא שלב הביניים, שלאחריו יגיע שלב ההיתממות, והריטואל המצחין כולו יסתיים - שוב על-פי הלו"ז המקובל - כאשר רוב אמצעי התקשורת יאמצו אל חיקם את המרטיר התורן.
רק ביום ראשון הפיצה השחקנית ענת וקסמן את ההסבר המבחיל שלה לתבוסה האלקטוראלית של השמאל בבחירות, וכבר למחרת נזעקו אתרי "ואללה תרבות" (תרבות? למה לא איכות הסביבה?) ו-ynet, לנסות להקטין את הלהבות. "אימא שלי עירקית" - בישר ynet לקוראיו על הגילוי האתני שנועד להפריך את אשמת הגזענות.
"דיברתי מתוך כאב אמיתי. אני בת ללוחם אצ"ל נכה צה"ל (באתר ynet ובערוץ 2 אמש, מישהם שאינם בקיאים במיוחד בתולדות ארגוני המחתרות, קבעו שהאב היה בלח"י - י.ר.). אני דור עשירי למשפחה ירושלמית. גזענית אני לא!" - התגוננה וקסמן, רגע לפני שתהפוך לקדושה שמיטב הפובליציסטים ב
הארץ וב
ידיעות אחרונות, יתאמצו לחלץ מציפורני כנופיות הימין; אלה שהטילו לאחרונה אימתם על כל קווי התעופה לישראל וממנה, בשל תאוותם חסרת הרסן להשיג שוקולד בגובה של 30 אלף רגל.
ראשית, ברכות לענת וקסמן, שבחרה להזכיר את אצ"ל (רה"ת של ארגון צבאי לאומי, למען בני הדור הצעיר שמערכת החינוך לבטח לא השכילה אותם במידע זה - י.ר.), בלי לציין כי מדובר באחד מארגוני ה"פורשים" הנרדפים, שם התואר שהודבק לארגון בידי הנהגת הישוב הנאורה, נציגת הצד הפוליטי הנכון.
שנית, ממתי יש השפעה למוצא המזרחי על תקינות התבטאותו של האמן/אמנית?
ניני, דיין וטופז
הנה למשל, הזמרת
אחינועם ניני, לא הייתה מרוצה בעליל מנצחונו ב-96' של נתניהו (כן, ההוא עם המבטא האמריקני, שכל כך הוציא מדעתה את וקסמן) על נביא השלום
שמעון פרס. במקום לנפק תגובה מבולבלת למדי, ולתאר את מצביעי הליכוד כמי ש"יצאו מהחורים"), סיכמה ניני ב-96' בפשטות: "מי שניצח היה חצי העם הרקוב"!
גם ניני לא החלה בהכפשה גורפת של היריב הפוליטי. ב-30 באפריל 1999, נערך בשפיים כנס אמנים (כן, שוב הגענו למיטב נאורינו), ואחת הנואמות בו הייתה השחקנית
תיקי דיין, שכינתה את תומכי נתניהו "אספסוף מהשוק. עם אחר".
גם לתיקי דיין לא שמורה זכות ראשונים בשרשרת הגידופים, חלקם גזעניים, כלפי מי שהאג'נדה הפוליטית שלהם מוקצה מחמת מיאוס. הרי לא שכחנו את
דודו טופז, שב-27 ביוני 1981, הנחה עצרת של המערך בכיכר מלכי ישראל, שם כינה את מצביעי הליכוד "צ'חצ'חים".
אבל לא פחות חשובה מתוכנו של המכנה הרעיוני המשותף לכל ההתבטאויות הדוחות הללו, היא העובדה כיצד הגיב קהל השומעים להן. טופז נשא דברים בעצרת המונים של המערך, שקיבל את "נאום הצ'חצ'חים" בתשואות סוערות. רק אחרי ספירת הקולות, החלו הפרשנים הפוליטיים (ה"אוביקטיביים", מיותר לציין), לתקוף את טופז לא על תוכן דבריו (שכונו מאז "פליטת פה") אלא על כך שבגללו ניצח
מנחם בגין...
ועוד אחד - גרבוז
תופעה דומה התרחשה בעצרת הגדולה של השמאל בכיכר רבין, ב-7 במרס, עשרה ימים לפני הבחירות לכנסת. האמן
יאיר גרבוז לא היסס להכניס תחת כפיפה אחת "עובדי אלילים, מנשקי מזוזות, משתטחים על קברי צדיקים, אנסים, מושחתים ונהנתנים חזיריים".
"אמרו לנו שכל אלה הם קומץ" - תהה גרבוז, אספן כל הרעות החולות שירדו על מדינת ישראל - "אז הם הפכו לרוב השולט בנו"? איש בקהל הרב שהיה בכיכר לא מחה או צייץ. דבריו של הוגה הדעות הדגול הזה התקבלו באופן טבעי, בהסכמה כללית.
תיקי דיין התנצלה על שהשוותה את מצביעי הליכוד ל"אספסוף", אך לא חזרה בה מהמילים "עם אחר". בדומה לענת וקסמן התגוננה שהיא בעצם "פרענקית" (הוריה ממוצא סורי); אחינועם ניני הכחישה כי דיברה על "חצי העם הרקוב"; יאיר גרבוז סירב להתנצל על דבריו, גם אחרי שבשמאל הבינו איזה נזק אלקטוראלי הם יגרמו.
רשימה הולכת ומתארכת
האמת היא כמובן פשוטה הרבה יותר: אין חדש תחת שמש הגזענות של השמאל. רשימת המגדפים רק הולכת ומתארכת. ואם נדמה שבעקבות תוצאות הבחירות האחרונות הזרם העכור רק התגבר - הרושם הזה נכון בהחלט. לא רק שכשלון ה"מחנה הציוני" על עשרות עמותות הפלא שלו (להיכן נעלמו כולן מאז?), ניפץ חלום שטופח ברוב אמצעי התקשורת, אלא שגם יקירת אגף האמנים הנאור, מרצ, הצטמקה.
מה הפלא שכבר למחרת פרסום התוצאות המדכאות, נפתח ברז הנוזל העכור. הסופרת
אלונה קמחי, חברת מרצ, כנראה לא קראה מעולם את כתבי אגתה כריסטי. מי שכונתה "מלכת ספרות הפשע" חיבבה מאוד את השימוש ברעל הסטריכנין בעלילותיה. אבל לקמחי הייתה העדפה טוקסולוגית שונה. בסטטוס שפרסמה (ומאוחר יותר מיהרה להסירו), הציעה למצביעי הליכוד: "תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזוינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם".
בידיעות אחרונות מוכה ההלם, כתב בעל הטור
רענן שקד כי "נתניהו הוא הדבר שמסרב ללכת. הווירוס המחליש את מערכות הגוף מבפנים עד להתמוטטות". מוזר שנוני מוזס לא יודע איזה כשרון רפואי בתחום הווירולוגיה מסתתר אצלו במערכת.
לזכותו של שקד ייאמר, כי הוא עקבי בתיעובו את מנהיגי הליכוד. כאשר שימש ככתב המקומון התל אביבי של מעריב בניו-יורק, סיפר להמוני קוראיו עד כמה הוא שונא את שרון. טוב, הוא לא היה יכול לנחש שהיום היה סופג כרטיס צהוב.
