מיכאל הזנקופף נרצח ב-941 בן 42, שרה הזנקופף נרצחה ב-1944 בת 44, אברהם אדולף הזנקופף נרצח ב-1944 בן 20, מרדכי שכונה פופל הזנקופף נרצח ב-1944 בן 15, יעקב שכונה יבוק הזנקופף נרצח ב1944- בן. אלו בני משפחתה של האחות הבכורה של אמי. ולצידם אחיו הבכור של אבי, שמואל דורפלאופר שנרצח ב-1943 בגיל 51 ורעייתו חיה שנרצחה יחד עמו בת 44 במותה. וכך גם רעייתו של דוד נוסף שלי מצד אבי, אווה שנרצחה בגיל 44 יחד עם בתם בריטה בת ה-8. אלו הם אומנם רק 9 יהודים, בני משפחה, שמעולם לא הכרתי, שנספו בשואה. תשעה מתוך ששה מיליונים. אולי רק תשעה. אבל כל אחת ואחד עולם ומלואו. ההזנקופפים שחיו בגרמניה שם התחנכו ילדיהם שבן לילה הפכו למוקצים מחמת מיאוס לחבריהם לספסל הלימודים. הדורפלאופרים שחיו בווינה ולא הבינו כיצד בלילה אחד הפכו מאזרחים מכובדים לתתי אדם שמנסים לשווא לנוס על נפשם. בשמם ובשמם של ששה מיליונים אחרים, אחיותיי ואחי, אני מגיע, מדי שנה, להשתתף ולסייע בקיומו של מצעד החיים בין אושוויץ לבירקנאו. מחנות מוות שבהם שרה, אברהם, מרדכי ויעקב נשמו את נשמתם האחרונה לפני שגז הציקלון B חנקם. כאן, השנה, שוב אעשה את המסלול הנורא שעברו. מהרמפה שאליה הגיעה הרכבת שהובילה אותם שתנאים שאפילו בהמות לא היו שורדות. כאן נעמדו רועדים מקור מול עיניו של הארכי רוצח מנגלה שבהינף אצבע חרץ את גורלם למוות. משם לתאי הגזים שעל קירותיהם ניתן לראות, גם אחרי 70 שנים, את החריצים שחרצו בציפורניהם עת ניסו, לשווא, לנשום עוד פיסת אויר צח אחת. ומכאן אל המשרפות. שם סיימו את דרכם. אני רואה שוב ושוב את בתי הפולנים שחיו בצמוד לגדרות המחנה. צופה ותמהה? האם לא הריחו את ריח הבשר השרוף? האם לא שמעו את הצעקות? וכל שנה אני נותר בלי תשובה. ואחר כך אני צועד במצעד החיים. אותו אירוע חשוב כל כך. אירוע שאומר לא רק זיכרון. לא רק הנצחה. אירוע לימודי. אירוע מחנך. אירוע שמסביר שלרוע האדם אין גבול. לטירוף רצחני אין מחסום. לגזענות אין גדר. לשנאת האחר אין בלמים. כך גם השנה ביום השואה אצעד יחד עם למעלה מ-11,000 בני נוער ומבוגרים יהודים ושאינם יהודים שבאים להציג את הישרדותו של העם היהודי, להנציח את זכרם של הקורבנות ולקרוא לעולם כולו NEVER AGAIN - לעולם לא עוד.