הסבא מִשפולה (תפ"ה-תקע"ב; 1724-1811), מתלמידיו המובהקים של המגיד ממזריטש, נהג להתבטא בליל הסדר: "כשהקב"ה רואה עכשיו את בניו יקיריו מתכנסים לבושי חג בבתי הכנסת ואומרים לכבודו יתברך הלל בהתלהבות ובהשתפכות הנפש, ואחר כך מתיישבים לשולחן הסדר, ושואלים מה נשתנה הלילה הזה: מדוע ארכה גלות אפילה זו מכל הגלויות? - עוֹלה לפניו יתברך המחשבה, שהגיע זמנם של ישראל להיגאל ולחזור לארץ הקודש".
כך פחות או יותר התבטאו מאות ואלפי חכמי הדורות, ומאות מיליוני יהודים מעוּני אלפיים שנות גלות, שנכספו לראות בשוב ה' ועמו לציון, ולא זכו. לאורך 1,980 השנים שחלפו מאז דיכא הכובש הרומאי האכזר ביד ברזל את מרד בר כוכבא והיגלה את אחרוני היהודים מארץ ישראל (פרט לבודדים שהסתערבו בגליל וביהודה), ועד בכלל, התפלל היהודי מדם ליבו למימוש חזון קיבוץ הגלויות, לקץ הגלות המרה הממאירה, ולשיבת ציון:
"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו... כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ... וּבְטוּבְךָ הַגָּדוֹל יָשׁוּב חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעַמְּךָ וּמֵעִירְךָ וּמֵאַרְצְךָ וּמִנַּחֲלָתֶךָ, וְקַיֶּם לָנוּ... אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתוֹרָתֶךָ... 'וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר'... 'וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".
וכמו לא די בכך, דקותיים בלבד לאחר תחנונים אלה, שוב זעקו אבותינו וסבינו מעומק ליבם: "קַבֵּץ נְפוּצוֹת קֹוֶיךָ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, [למען] יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל בָּאֵי עוֹלָם, כִּי אַתָּה הוּא הָאֱ-לֹהִים לְבַדְּךָ... אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, חַי וְקַיָּם, עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד... וְקַיֶּם לָנוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי צְפַנְיָה חוֹזָךְ: בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם, וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם, כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם, אָמַר ה'".
תפילות אלה נאמרות בכל יום. גם בשבתות ובמועדים. בתפילת שחרית של ימי החול ספרנו 18 איזכורים לתוחלת לשיבה מיידית לציון. "אָב הָרַחֲמָן, הַרְאֵנוּ אות לְטובָה", התחננו אבותינו בתפילת 'תחנון' של כל שני וחמישי. ומהו האות? – הוא מוזכר מיד בהמשך התפילה, באותה נשימה ממש: "וְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ".
בעצם, כל ספרות הקודש בכל חדרי התורה, וכל הפולקלור העממי על אודות חיי היהודים בחשכת הגלות, גדושים כיסופי-עד-כלות, לקץ הגלות, למימוש 'זכות השיבה' ארצה. אף נפסקה הלכה מרחיקת לכת: לעולם ידור אדם בעיר שֶכולה גויים בארץ ישראל, ולא בעיר שכולה יהודים בחוצה לארץ.
מאת ה' הייתה זאת
אבל רק דורנו, דור יחיד ומיוחד ששרד את אֵימי הנוראה שבשואות, זכה שתחנוני הדורות נענו לעינינו ממש. מאת ה' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו. ארץ ישראל, שהייתה ריקה מיהודים עד לתחילת המאה ה-19, קיבצה לתוכה מספר שיא של יהודים, שמעולם לא נודע בתולדותיה - למעלה מ-6.2 מיליונים כן ירבו, ועוד היד נטויה.
אבל ישנם בינינו, לדאבון הלב, סרבני הודיה לבורא עולם על החסד הגדול. לא רק קיבוץ גלויות אלא מדינה וממשלה, צבא וכלכלה. פלא פלאים שאבותינו אפילו לא העזו לפנטז עליו. מבחינתם, אפילו חלום באספמיה נחשב ריאלי יותר.
ואכן, משהוכרזה המדינה, כנגד כל הסיכויים, הודה החזון אי"ש, שיש בהקמתה משום "חיוך משמיים". ידידו הרב שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז', אף הניף את דגל המדינה הציונית בחזית בנין הישיבה.
אבל ממשיכיהם מסרבים להכיר בחסד העצום, שבהתגשמות חזון הדורות. גם לא למדו לקח מסיפורו של חזקיהו המלך, שנענש מחמת אי-הכרת הטוב. חזקיהו, בן תורה שבימיו לא נמצאו תינוק או תינוקות מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, זכה וניצל בדרך נס מופלאה מתיגרת-ידם של 185 אלף חיילי סנחריב מלך אשור, אשר צרו על ירושלים. כולם נספו בלילה אחד. בעקבות הנס הגדול נשא ישעיהו הנביא את נבואת "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד" (שמשולבת כיום בתפילת ההודיה של יום העצמאות).
לוח א"ת ב"ש – אות משמיים
ועל אף צדיקותו ותורניותו של חזקיהו, נמצא בו פגם נורא - אי-הכרת הטוב: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו, ולא אמר שירה, תעשהו משיח?!" (סנהדרין צ"ד א'). ללמדך עד כמה חמורה מגונה מידה זו של אי-הכרת הטוב.
אבל לא צריך להרחיק עד חזקיהו. די להסתכל 70 שנה אחורה, ולהיזכר בזוועות שעולל הצורר הנאצי לעמנו. באין לו מדינה שתגן עליו, ידועה התוצאה. גורל מר שכזה, ארב לא רק לעם ישראל. לפחות 180 מיליון בני אדם(!), הוכחדו במסעות ג'נוסייד מחרידים, במרוצת המאה ה-20, באין להם מדינה משלהם: ארמנים, כורדים, צ'רקסים ועוד ועוד.
סוציולוגים שיחקרו פשר סרבנות זו, יאמרו מן הסתם, שהייתה כאן בעיה אמונית: כיצד ייתכן שבורא עולם מטיל על תנועה חילונית את משימת הגשמת חזון הנביאים? חוקרים אחרים מן הסתם יתהו לעצימת העיניים מול רמז מיסטי בהיר: על-פי לוח א"ת ב"ש (חיבור האותיות הראשונה והאחרונה בא"ב, וכן הלאה), שאימץ מרן יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח, הלכות ר"ח, תכ"ח, ג'), קל למצוא מיקומם של מועדי השנה, יחסית לפסח:
ביום שחל בו א' דפסח, יחול לעולם תשעה באב; ביום ב' יחול חג השבועות; וכן הלאה. רק לשביעי של פסח, כלומר לצירוף ז"ע, לא נמצא פשר. עד שלימדָנו הרב עמרם אבו-רביע ז"ל, שמאז תש"ח מתחבר ה' באייר עם שביעי של פסח. יום העצמאות לעולם יחול ביום ז' של פסח. מי יהין לטעון שכל זה רק מקרה? מי לא ימצא כאן הוכחה מובהקת לקשר הגורדי שבין גאולה ראשונה, לראשית צמיחת גאולתנו האחרונה?
אבל כשמתעקשים לא לראות, אז באמת לא רואים. "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ". גם לא מִמֶטֶר.
