רוב התוכן של שתי הפרשות שקוראים בשבת זו, מורכב מתיאור של נגעים שונים העלולים לפקוד את האדם או את רכושו, ובהצעת הדרך כיצד להשתחרר מאותם נגעים. עם זאת, הפתיחה של הפרשה הראשונה, דווקא משדרת אווירה שונה לגמרי, אווירה של שמחה והתחדשות (ויקרא יב):
[א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. [ג] וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. לנושא הזה מקדישה התורה עוד כמה פסוקים ומיד בהמשך עוברת לנושא, לכאורה, אחר לגמרי (פרק יג): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. [ב] אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. ולכאורה, מה הקשר בין לידת תינוק, זכר או נקבה, ובין תורת הנגעים? מדוע תורת הנגעים הובאה בפרשה שפותחת בלידת תינוק?
ברכה ייחודית
ראינו שביחס לתינוק שנולד אומרת התורה: [ג] וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. זה הפסוק שבו מצווה אותנו התורה למול את הזכרים. הברכה שנוהגים לברך את הרך הנימול היא: "כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". זו המצווה היחידה שבזמן שמקיימים אותה מברכים את הברכה הזאת, אין הזדמנות אחרת שבה מברכים מישהו בברכה זו. ולכאורה, למה שלא יזכה גם נער הבר מצווה, למשל, לברכה כזאת, בהניחו תפילין בפעם הראשונה? אפשר הרי שיברכו אותו ש"כשם שזכה להניח תפילין כך יזכה וכו'".
המפתח לתשובה טמון במילה הראשונה של נוסח הברכה: "כשם" כלומר "כמו ש...". כמו שנכנס לברית בתמימות מוחלטת ובמסירות נפש, כך יכנס לתורה וכו'. ועוד כמו ש..., כמו שמצוות המילה מלווה את היהודי לאורך כל חייו בלי שום שינוי, כך ידבק במצוות כולן בלי שום שינוי.
כשם שנכנס כך ימשיך
כעת נוכל להבין מדוע הברכה הזאת יוחדה לרך הנימול ולו לבדו; כי אנחנו לא באמת יכולים לדעת באיזה מצב נפשי ובאיזו רמת מודעות פלוני או אלמוני מקיים את המצוות וגם אין אנו יכולים להיות בטוחים שיתמיד בקיומן כל ימי חייו. וזה נכון כמובן גם להנחת תפילין של נער הבר מצווה; הרי לא סביר להניח שהוא מקיים מצווה זו באותה תמימות של תינוק בן שמונה ימים וגם, למרבה הצער, אין שום ביטחון שיקפיד להניח תפילין בכל יום חול כל ימי חייו. אז איך נברך אותו "כשם שזכה לתפילין כך יזכה... "כאשר על פניו, בכלל לא ברור מהו יחסו האמיתי אל התפילין וכמה זמן יתמיד להניח אותם? ובדרך אגב למדנו גם מנוסח הברכה שמברכים את הנימול מהי הדרך הנכונה לקיים את כל המצוות: "כשם שנכנס לברית" בתמימות מוחלטת, במסירות נפש, בקבלת עול ובהתמדה אין סופית.
סור מרע ועשה טוב
אלא שבמציאות, צריכים להודות, אנחנו לא כל-כך מצליחים ליישם את הברכה שבירכו אותנו במעמד ברית המילה. במציאות, קיום המצוות שלנו רחוק מאוד מאותה שלמות שמאפיינת את מצוות המילה. די בבחינה קלה כדי לגלות שחסר אצלנו משהו בכל אחד מהמאפיינים המרכיבים את אותה שלמות של מצוות המילה. וחשוב להזכיר שהמצווה הזאת כוללת את שני המישורים שבהם אנחנו אמורים לעבוד את ה', סור מרע (שלא להיות ערל) ועשה טוב (להיות מהול). וגם הפגמים שנוכל למצוא אצלנו נמצאים בשני המישורים, בסור מרע ובעשה טוב. והפגמים האלה הם שיוצרים את הנגעים (הרוחניים) שמתוארים בפרשת השבוע. התינוק אחרי ברית המילה הוא מושלם. ככל שהוא גדל, הוא סופג השפעות מהסביבה וגם המידות הטבעיות שלו מתחזקות. התוצאה עלולה להיות פגם ועוד פגם בשלמות הראשונית.
לשון הרע וגסות הרוח
ולענ"ד זהו הקשר בין הפתיחה של הפרשה הראשונה, פרשת תַּזְרִיעַ ובין כל ההמשך, כולל הפרשה השנייה, פרשת מְצׂרָע (פרק יד): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן.
התורה מתארת בפנינו נגעים שונים שהם תוצאה של פגמים רוחניים, בהתנהלות שבין אדם לחברו וגם שבין אדם למקום, ומציעה את הדרך לתקן את אותם פגמים. ושני פגמים בולטים מאוד בהקשר הזה, מביא אותם רש"י בפירושו, לשון הרע וגסות הרוח: לפי שהנגעים באין על לשון הרע (חולין קמ ערכין טו) שהוא מעשה פטפוטי דברים... לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.
כידוע, לשון הרע זה גם כשמספרים את האמת, אלא שהאמת הזאת אינה נעימה למי שמספרים עליו. ואפילו אם לא אכפת לו שידעו, עדיין הדיבור הזה הוא מיותר ומזיק. וגסות הרוח, מי שנגוע בה דוחק כביכול את רגלי השכינה.
זיכוך המידות
את שתי הפרשות האלה קוראים תמיד בימי ספירת העומר. בימים אלו אנחנו סופרים, החל מהיום השני של חג הפסח ועד ערב חג השבועות, 49 ימים ומבקשים מהקב"ה שבזכות הספירה שספרנו, יתוקן מה שפגמנו בספירה השייכת לאותו היום. הספירה שספרנו זה עניין של מניין והספירה שצריכה להִתַּקֵן זהו אור שמוקרן מלמעלה ומלובש באחת ממידות הנפש. כך למשל השבוע הזה שהוא השני בספירת העומר, המידה שלו היא מידת הגבורה. יום השבת, שהוא היום האחרון בשבוע של מידת הגבורה, מאירה בו בחינת המלכות שבגבורה. כי בכל שבוע מאירה בהארה כללית מידה אחת מהמידות "חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות" ובכל יום בשבוע מאירה מידה פרטית בתוך המידה הכללית. והעבודה שלנו בספירת העומר היא לזכך את המידות שלנו, לסלק את הפגמים ולחזק את הצדדים החיוביים.
ימי סגולה
וכמובן, כל התהליך הזה הוא רוחני. אומנם הפגמים עלולים להתגלות בגשמיות
העולם הזה, כמו הנטייה לדבר לשון הרע למשל, אבל השורש של הפגמים הוא רוחני והוא מסתתר בנבכי הנפש.
שורשים שליליים כאלה קיימים אצל כל אחד מאיתנו והמשימה שלנו, כל יום כל השנה, היא לשרש את הנטיות האלה. אומנם כוחות מיוחדים לכך ניתנים לנו בימי ספירת העומר, אבל התכלית היא שננצל את הכוחות האלה כדי לעשות את העבודה לאורך השנה כולה.
ימים אלו שבין פסח לשבועות, הם מיוחדים בכך שבחג הפסח נולדנו כעם ו-50 יום אחר-כך, בחג השבועות קיבלנו את התורה שהיא המורה לנו את דרכנו בחיים ומחברת את כולנו לעם אחד. לקראת קבלת התורה, עלינו להתכונן וההכנה היא בזיכוך המידות שלנו, בטיהור הנפש מכל מיני ספיחים מיותרים ומזיקים שדבקו בה.
להתעלם מהשלילה
וכאמור, העבודה הזאת של תיקון וזיכוך המידות, אמורה להימשך לאורך כל השנה; בלי חופשות, כולל שבתות וימים טובים. ובדור שלנו במיוחד זו עבודה קשה ביותר, כי כל הפרהסיה אצלנו משדרת את ההפך הגמור מהעדינות וההתחשבות בזולת שאליהם אנחנו אמורים לחתור, בימים אלו בפרט. שהרי לשון הרע וגסות הרוח הפכו אצלנו לנורמה מקובלת לגמרי. לא רק במערכת הבחירות, שאז נשברים שיאים של שלילה ורוע, אלא בכל ימות השנה.
יש הרי אנשים שנדמה כי הם רואים את יעודם בחיים בחשיפת השלילה שבחיינו. ואם אין באמת שלילה, הם ימציאו אותה. העיקר לפרסם משהו רע על מישהו. נראה שהם פשוט לא מסוגלים לראות משהו חיובי אצלנו. וגם אם הם רואים ואפילו מצביעים עליו, זה יהיה מלווה באיזו אמירה צינית וחיפוש אחר איזה אינטרס שמסתתר כביכול מאחורי החיובי.
להביט בעין טובה
ראיתי סיפור על
הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שפעם במוצאי יום טוב שני של חג ההפסח הוא עבר בדרכו בסמוך למאפיית אנג'ל והיה שם תור ארוך מאוד של יהודים שחיכו ללחמניות הראשונות שיצאו מהתנור. אחד ממלוויו של הרב השמיע הערה ביקורתית על כך שממהרים כל-כך להיפטר מהמצות של חג הפסח. לא יכולים לחכות עד מחר. השיב הרב זצ"ל, תראה מה זה יהודים, כל-כך אוהבים לחם ולמרות זאת שבעה ימים רצופים התרחקו ממנו בתכלית רק מפני שכך ציוותה התורה... זה מה שנקרא להביט על יהודי בעין טובה.
לצערנו, מבט כזה אינו שכיח כל-כך במקומותינו. הרבה יותר מצוי המבט הביקורתי. וכנ"ל, לאו דוקא זה המזדמן, כמו אצל מלווהו של הרב זצ"ל, אלא ביקורת לשם ביקורת; חיפוש קפדני אחר כשלים אמיתיים או מדומים כדי "לחגוג" עליהם.
תיקון הפגם של תלמידי ר' עקיבא
לכאורה, קצת נסחפתי. כי איך האווירה הכללית שאינה חיובית מתקשרת לעבודה הפרטית של זיכוך המידות? אלא שאין פה שום היסחפות. הבעיה הגדולה היא בעובדה שכל מה שאדם רואה או שומע משפיע עליו ברמה כזו או אחרת. וזו גם הבשורה הגדולה; כי במקום לראות ולשמוע דברים שליליים שמשפיעים עלינו, שפוגמים ברוחניות שלנו, גם אם אין אנו מודעים לכך כי ההשפעה אינה חדה ואינה מיידית, מוטב להקפיד יותר על מה שרואים ושומעים כך שנספוג השפעות חיוביות.
אמנם גם הן, גם ההשפעות החיוביות אינן מתגלות בנו מייד, אבל הן מצטברות ובסופו של דבר מסייעות לנו להגיע אל התכלית, זיכוך המידות עד כדי מוכנות לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות. והרי בימי ספירת העומר עיקר העניין הוא לתקן את הפגם של תלמידי רבי עקיבא בדרך של הגברת אהבת ישראל ואחדות ישראל.
