בימים אלו ממש שוקדים במשרד המשפטים, מחלקת יעוץ וחקיקה, תיקון חקיקתי חשוב מאין כמותו.
על עילת גניזה בתיק חקירה שנגנז במשטרה בתלונה כנגד נילון (בנבדל ממתלונן שהגיש תלונה הרשאי לערור בגין עילת גניזת תיק נגד נילון על-פי חוק סדר הדין הפלילי) רשאי היה נילון(!) לערור בפני דרגים שונים במשטרה.
מחלקת העררים של פרקליטות המדינה לא דנה בערר שעניינו בקשה לשינוי עילת גניזה בתיקים שנגנזו על-ידי המשטרה (בענייני נילון), אלא רק בעררים שהגיש מתלונן כנגד נילון - כקבוע בחסד"פ.
הח"מ פנה למשרד המשפטים בטרוניה, על פיה, לא ניתן להותיר בידי המשטרה את ההכרעה בעניין, הואיל והיא נגועה בניגוד עניינים מובהק וקם צורך וצידוק לבחון את החלטותיה בפני גורמים מחוץ למשטרה.
משרד המשפטים, בהגינותו כי רבה, מצא כי יש טעם בדרישה שגורמים בפרקליטות יהוו אינסטנציית ערר על החלטות משטרה לגנוז תיקי חקירה בעילות "חוסר ראיות" או "חוסר עניין לציבור", עילות המותירות "כתם" במרשם הפנימי של משטרת ישראל.
לאור כך, נדרש תיקון חקיקתי ובמשרד המשפטים שוקדים על התיקון הראוי, לפיו מחלקת העררים של פרקליטות המדינה, או גורם אחר בפרקליטות יהיה מוסמך לבחון את התיק - בערר - ולהחליט על עילת הגניזה הראויה, ואם צריך לתקן את העוולה, לשנות את עילת הגניזה ל"חוסר אשמה".
נדמה, כי בחלוף שנים רבות, מצאו במשרד המשפטים כי קם צורך מובהק והגיוני (גם צודק ומוצדק) ליישם מעין "הפרדת רשויות". לאמר, הגוף החוקר ייבדק וייבחן על-ידי גורם חיצוני בפרקליטות המדינה, רוצה לומר: לא היד החוקרת תהיה היד המחליטה על עילת גניזת תיק כנגד נילון.
