המו"מ הקואליציוני נכנס לחלקו השני של פרק הזמן שהוקצה על-ידי הנשיא לראש ה
ממשלה לשם הרכבת קואליציה וממשלה שתזכה לאמון הכנסת. כפי שהדברים מתנהלים עד כה, השאלה הטבעית המתבקשת היא האם רה"מ מתכוון "למעשה מרכבה", כלומר לכינון גוף פחות או יותר הומוגני, שמסונכרן סביב מטרות משותפות וסדרי-עדיפות מוסכמים, או שמדובר ב"מעשה קרקרה", או במשהו שנע, משמיע קולות ונראה כמו הדבר האמיתי אבל במהותו הוא "פטה מורגנה", שערכה הממשי הוא דימוי מציאות ואין ביכולתו לעשות מה שנדרש ממנו ומה שהציבור מצפה לו.
מיקוד המו"מ הוא עדיין "בילד הרע" של השכונה. הפעם ממלא כחלון את התפקיד ומשחק על זמן, סמכויות, יכולות ביצוע בעין והפגנת כוח סחיטה פוליטי מול ראש הממשלה. לדעתי, כחלון טועה בגישתו, לפחות באופן חלקי אבל מהותי. טעותו במספר היבטים לפחות:
א. הוא תלוי ויהיה תלוי גם בעתיד ברצונו הטוב של רה"מ. ככל שיתעמר כחלון ברה"מ עכשיו, יחוש בהשלכות הדבר מאוחר יותר.
ב. דווקא השגת כל תנאי הסף שדורש כחלון עתה, יעמידו אותו במבחן קשה יותר. "הכל יהיה על כתפיו..."; גם כל
הכשלונות. והואיל ונטל על עצמו משימה אדירה, והואיל והוא אינו בולדוזר דוגמת שרון או ליברמן, סיכוייו להוכיח תוצאות ברות-משמעות אינם גבוהים במיוחד. לכן, הרצון הטוב של חבריו בקואליציה - ככל שקיים בפוליטיקה דבר כזה - וכאמור גם ובעיקר של ראש הממשלה, מנדטוריים להצלחתו. נכון שהצלחתו של שר האוצר היא גם הצלחתו של ראש הממשלה והממשלה כולה, אבל הרגישות והפגיעות של אי- הצלחה גדולים יותר עבור שר האוצר אישית, כפי שראינו לא מכבר אצל לפיד.
ג. שר אוצר הוא תמיד תפקיד מפתח בממשלה. הוא כזה בישראל במיוחד, בגלל משקלו הגדול במשק של משרד האוצר ושל תקציב המדינה שהאוצר שולט בו. בממשלת ישראל, מדינה שבה איננו יודעים מה ילד יום, זהו תפקיד קשה במיוחד עתיר אי-וודאויות וסיכונים פוליטיים. כחלון מסתמן עד כה כאדם של שיתופי-פעולה ובעל יכולת גישור על ניגודים. הוא יזדקק לכל קמצוץ של יכולת זו בתפקיד שבחר לעצמו. אם "ידרוך על גוויות", יהיה לכך מחיר.
ד. הציבור נכנס לבחירות האחרונות כשהוא שבע-אכזבות ותיסכולים מהבטחות פוליטיקאים שהתבדו. קצתן התבדו מסיבות אוביקטיביות וסבירות, אך מרביתן בגלל חוסר-יכולת, חוסר-איכפתיות ועודף ניכר של פוליטיקה מיותרת לשמה. גורמים אלו הם אויביו הגדולים גם של כחלון וגם של כל המערך שעימו ומולו יעבוד. מבחנו הראשון והרציני יהיה להוכיח עד כמה רציני הוא בכוונתו לעמוד במה שהוא מבטיח. ככל שישכיל לחלוק את הנטל עם שרים אחרים, ולהמנע מהפרזות, כך תקל עליו ההתמודדות, שתהיה קשה בכל מקרה.
לציבור ציפיות אדירות חרף האכזבות והתסכולים מהקדנציות האחרונות. על כחלון, עם השבעתו וכניסתו לתפקיד, למתן פער-ציפיות זה ולבודד מה שלדעתו בר-ביצוע ממה שלדעתו סיכויי התממשותו בשנה-שנתיים הראשונות של הקדנציה איננו סביר או שסיכויי התממשותו קלושים. הכל צריך להיות על השולחן והציבור צריך להבין היטב מה מובטח לו ומהו בגדר אשליות. תאום-ציפיות עם הציבור הוא משימה קריטית גם מבחינת שר האוצר וגם מבחינת הממשלה כולה.
נתניהו יודע שכחלום הוא אבן-פינה חשובה בקואליציית 67 שהוא מתכנן. גם כחלון מבין את הדבר. למרות זאת, וחרף הטיפול הצמוד והחריג שנותן נתניהו לכחלון בשלב זה של המו"מ הקואליציוני, אסור לשניהם לשכוח
שזו רק תחילת המרוץ. אחד הדברים שיש להמנע ממנו משום שהוא הרסני, שובר-אמון ומסוכן, הוא זיגזוג במדיניות הכלכלית ויצירת מקסמי-שווא. ומאידך-גיסא, אם יידרש שינוי במדיניות הכלכלית כתוצאה מהתפתחויות ביטחונית או כלכלית בלתי-צפויות, יש לערוך אותו על השולחן, בקפידה, נוכח פני הציבור ותוך שיתוף הציבור בשיקולים ככל שסדרי ביטחון-שדה מתירים זאת. מבחנו של כחלון כשר אוצר חדש איננו רק התוצאות הכלכליות בפועל, אלא גם התדמית האישית והמהימנות האישית. את עשרת המנדטים שקיבל בבחירות קיבל ע"ח אשראי ציבורי של אמון, ו בהמשך קיומו של אשראי זה תלויה הקריירה הפוליטית שלו.
עשייה ממשלתית
במרוץ שמנהלים נתניהו וכחלון אל קו הגמר של המו"מ הקואליציוני, הם מותירים בדרך "חללים" פוליטיים, חללים שבלעדיהם תסבול הממשלה מזעזועים, תקלות וכושר ביצוע ירוד. תפקידו של ראש הממשלה הוא לבצע תהליכים מזורזים של שיקום הנפגעים, ויש לו גם הדרכים והאמצעים וגם הניסיון הפוליטי הדרושים לשם כך. חשוב שישלב זאת בתוכניות העבודה שלו בסדר עדיפות גבוה.
הנפגע העיקרי והקריטי ביותר בשלב זה הוא בנט, ובמרחק לא רב מאחוריו צועד ליברמן (בהנחה שלא ייפגע אישית משערוריית השחיתות של "
ישראל ביתנו"). הבעיה של ראש הממשלה היא ששני "פציינטים" אלה לוטשים עיניים לאותה "משבצות" של העשייה הממשלתית. כאן דרושה אמנות הפוליטיקה של ראש הממשלה להסדרת הקונפליקט, כך שלא ישלבו השניים ידיים נגדו, וגם בכדי להבטיח שתיחום הסמכויות והעיסוקים יהיה חד וברור לכל. אתגרים אלה לפתחו של ראש הממשלה בתחום עיסוקי הפנים, ישפיעו מאוד על גורל ממשלתו ותמונת הישגיה. יצירת הבנה עם כחלון על חשיבות "גיהוץ הכפלים" ובמילים אחרות מידה של פשרה וגמישות בין שלושה מרכיבים אלה של הקואליציה גם יחד, חיונית להצלחת המהלך כולם.
כפי שמסתמן, ליברמן יכהן בתפקיד שר החוץ, במסגרת עיסוקים וסמכויות דומים לאלה שהיו לו בקדנציה האחרונה. נושאי אירן, הפלשתינים והיחסים עם ארה"ב, ימשיכו להיות מטופלים ע"י ראש הממשלה. אבל גם ללא נושאים אלה, אם ישתחרר ליברמן מן האופוריה שהוא בדרך למשרד ראש הממשלה בעתיד הקרוב, תהיינה ידיו מלאות עבודה אם ירצה לשם שינוי להיות שר חוץ מועיל, ולסנכרן סוף-סוף את פעילות משרד החוץ הישראלי עם המדיניות המוצהרת של הממשלה. על ראש הממשלה לדרוש זאת ממנו. בין היתר על ליברמן לפתח את מנגנוני ההתמודדות של ישראל עם יוזמות החרם השונות נגדה, עם המסע הנמשך של השמצות, שקרים ועלילות שוא ועם מסעות הנידוי והאפליה והדה-לגיטימציה שמפעילים נגדנו "ידידים" ואויבים כאחד.
לדעתי דרושה במשרד החוץ עבודת מטה רצינית שתבחן מחדש את חברותה של ישראל בארגונים בינלאומיים, לרבות מוסדות האו"ם ואת חתימתה של אמנות בינלאומיות שונות, משום שמחויבויות אלה במקרים רבים מדי מחבלים באינטרסים חיוניים וכובלים את ידיה של ישראל במלחמתה בטרור ובטיפול המפלה נגדה מוכרזת נגדה בארגונים בינלאומיים. על ישראל לפתוח במסע מתוכנן וארוך-טווח לשינוי המציאות במועצת הביטחון של האו"ם, שבה עד כה אין לה דריסת רגל אלא כנאשמת פסיבית, ולקדם תובנה בסיוע מדינות חברות אחרות, שגם הן מופלות במוסד זה, שללא שינוי באפליה הנהוגה בהם תשקול ישראל מחדש את חברותה והשתתפותה בהם. אם לעמדה זו תהיה תמיכה בקבוצה רחבה של מדינות שסובלות מאותן תופעות מצד המוסדות הבינלאומיים, יאבדו מוסדות אלה חלק חשוב מהלגיטימיות שלהם, והדבר עשוי לתרום לשיפור מצבנו הבינלאומי. כיום, דומה שנזקה של חברות פסיבית ואסימטרית של ישראל לפחות בחלק מהארגונים הבינלאומיים, שהיא כנראה תוצאה של ימים אחרים ושל קפיאה על השמרים בשנים האחרונות, מחבלת באינטרסים חיוניים יותר משהיא מקדמת אחרים.
גם בנט יהיה ככל הנראה בתפקיד דומה לזה שבו כיהן בקדנציה האחרונה - משרד כלכלה מורחב עם תוספות כאלה ואחרות. עם משרד כלכלה בעל סמכויות מורחבות, הוא עשוי להיות שותף חשוב ואפילו חיוני לכחלון בטיפול בסוגיות הדיור ויוקר המחיה, שניים מנושאי הליבה הכלכליים-חברתיים שעומדים בפני ממשלה זו. שת"פ כזה
יעניק לשניהם כוח מוגבר בממשלה ובקבינט.
לדעתי צריך בנט לנקוט יוזמות מהותיות להנהגת שינויים מבניים חשובים במשק ע"י: א. צימצום משקלם היחסי של קונגלומרטים תעשייתיים ועסקיים גדולים מדי; ב. חיזוק משקלם ומספרם של העסקים הקטנים והבינוניים במשק, והפיכתם לזרוע משמעותית בתחומי יצירת מקומות תעסוקה שיכולים לשלם שכר משופר, ייצוא ומאזן תשלומים, ובעיקר הקטנת חלקן של התעשיות המסורתיות (ישנות) ועתירות העבודה במשק, והגדלת חלקן בו של לתעשיות מתקדמות עתירות ידע והון והתעשיות התומכות בהן. הסבת המשק כרוכה בהסבת עובדים למעבר מהתעשיות הישנות לחדשות, ובהתאמת מערכות החינוך למגמה זו. את המעבר יש לנצל לפיזור התעשיות הללו בהתאמה עם פיתוח התחבורה וביזור האוכלוסייה במדינה. ולצד אלה נחוץ להעמיד משאבים וייעוץ מקצועי לקידום יוזמות שיקדמו מגמה זו.
שינוי מבני כזה כבר הוכיח עצמו במדינות מפותחות ובכללן ארה"ב, כמנוף רב-כוח לשינוי מבנה התעסוקה והשכר במשק, רמת ההכנסה וחלוקת ההכנסה של העובדים ויצירת מקומות עבודה חדשים ומתקדמים. אין סיכויים רבים שעובדים בתעשיות מסורתיות יוכלו לשפר את רמת הכנסתם באופן משמעותי, משום שהתעשיות המסורתיות אינן מסוגלות להתחרות בתשלום השכר והתנאים הנלווים עם התעשיות עתירות הידע. ההסכם האחרון להעלאת שכר המינימום הוא אפיזודה חד-פעמית, טובה וחשובה כשלעצמה, אבל ללא סיכויים שתוכל להמשך ללא שיוני מבני עמוק. הגדלת השכר הממוצע במשק תוך סגירת הפערים העצומים שבין השכבות של בעלי השכר הנמוך לבין בעלי השכר הגבוה תתאפשר בעיקרון באמצעות שני מהלכים משלימים: א. הגדלת הצמיחה, ב. שינויים מבניים של תמהיל העסקים כנ"ל. כמהלך משלים אפשר לחשוב גם על הגדלת בסיס תשלומי המס ע"י מיסוי ענפים שאינם ממוסים כיום, ע"י שינוי מדיניות הפטורים, ע"י רציונליזציה של מבנה השכר, ע"י התייעלות משקית ועוד; אבל אלה רק בשולי הדברים ובאופן זמני. בשני התחומים צריך בנט להיות פעיל ויוזם, ועל פניו יש לו הכישורים הדרושים לכך. מהלכים משולבים של משרד האוצר ומשרד הכלכלה, כשהם מתואמים עם משרדי תשתית משלימים, הוא בעל פוטנציאל לחולל מהפך רציני במדינה, ומהפך כזה חיוני לא רק לתיקון הבעיות הקיימות, אלא גם ליצירת היכולת להגדיל את העלייה לארץ, לקלוט היטב את העולים ולהחזיר אליה ישראלים שירדו.
הציבור במרכז תשומת הלב וטובת הציבור כיעד ממשלתי מרכזי, צריכים להיות סיסמת הקרב של הממשלה החדשה בנושאי הפנים, ולעמוד בראש סולם העדיפויות. לא במקום נושאים אחרים כ חינוך ובריאות אלא בנוסף להם. לפרק זמן של קדנציה אחת לפחות, עד אשר יחוללו השינויים הנ"ל מסה קריטית של שינוי-תודעה ושינויים בפועל, עליהם לעמוד בראש סולם העדיפויות הלאומי. רה"מ, שר האוצר ושר הכלכלה, הם כוח מחץ פוליטי מספיק חזק כדי לחולל את השינויים שיתנו לציבור תקווה ולמדינה תנופה חברתית-כלכלית חדשה. השלב הנוכחי של המו"מ הקואליציוני הוא הזדמנות-פז להרים מעט את הראש, להשתחרר מכפיון שיקולי האגו והפוליטיקה הקטנונית על כל חלקה טובה ולמקד את המהלכים בעיקר -
טובת הציבור.
שידוד מערכות מחשבתי שמעמיד את טובת הציבור במוקד החשיבה הממשלתית ושופט על פיה כל החלטה מהותית, הוא תנאי לכל התפתחות חיובית רצינית בעתיד הנראה לעין.
