"שלטון הימין בסכנה, המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותי, לנו אין V15, לנו יש צו 8, לנו יש רק אתכם" (
בנימין נתניהו, ביום בחירות 2015).
המלחמה התרבותית שחזרה לאחרונה להכות בעוצמתה הזולה מצד אחד, והמתנשאת מצד שני, לא התחילה מהצייר גרבוז, שבחר שמבחינתו המדינה נגנבה בידי 'מנשקי מזוזות ומשתטחי קברים'.
היא לא התחילה מהשחקנית ענת וקסמן, שתייגה את מצביעי ביבי כ"אנשי השוקולד" האלימים.
היא לא התחילה מהזמר
עמיר בניון, שכתב ושר על המגזר הערבי בתוכן רווי שנאה, שרואה בכללותם רוצחים כפויי טובה וחסרי נאמנות.
היא גם לא התחילה מאמרות השכונה של
מירי רגב, כשבסופן, האשמה נופלת שוב על השמאל ואז הרצוג ולבני הם בכלל המתנשאים, הגזענים והצבועים.
היא לא התחילה מגילה אלמגור, שאמרה שרציחתו של הנער אבו-חדיר גורם לה להתבייש שהיא
ישראלית.
גם לא התחילה מ
אורנה בנאי, אשר ציינה בזמן מבצע צוק איתן כמה היא היא מתביישת שזה העם שלה.
לא התחילה מיואב אליאסי ("הצל"), שקרא למעריציו "לחנך" כל שמאלן אפס מחדש.
גם לא מבצלאל סמוטרי'ץ, הח"כ החדש של
הבית היהודי, שכלשונו קהילת הלהט"ב במצעד הגאווה שקולים ל"מצעד הבהמות".
בלי חשבון נפש
היא לא התחילה מפרופ' אמיר חצרוני, שבחר כנראה להיות מומחה אקדמי לפרובוקציה ושדוחה כל מה שקשור לציונות בארץ הזו, ובכלל סיפק סיוע לפוליטיקאים מהימין כמו מירי רגב, ישראל כץ ו
דני דנון לתייג אותו, וכל מה שלא נראה להם ישירות לשמאל, וגם לאלו הציונים שבו.
המלחמה התרבותית הזו גם לא התחילה מעוד רבים אחרים שמדברים, מטקבקים, לועגים, מקללים וכו' ובצורה קלילה ובלי חשבון נפש. אולי חשבון נפש, זה בכלל עוד פרק בחדו"א? למי יש סבלנות לזה? די, נמאס להם מכל יפה הנפש שנלחמים לצדק, מודעות, שוויון ושפיות!
מלחמת התרבות הזו, ככל הנראה מוצפת מלגיטימציה אפופה ושקטה של כל מי שקל בלשונו ובידו המתנופפת, ועדיין רואה עצמו כישראלי לגיטימי בחברה הזו.
גם אם לא התכוון לכך, הלגיטימציה לתרבות הדמוניזציה הזו, מתחילה ככל הנראה מהשקפת עולמו של בנימין נתניהו, 'תאוריית החלחול מטה'. מסתבר שאם מבחינתו זה עובד בכלכלה הישראלית, אז מבחינה חברתית, זה כלל לא חשוב ומשנה אם ישנם פערים. הרי אם לבחון את מודל התנהלותו של נתניהו, סביר להניח שנקבל הגדרה מקצועית של מנהיג אישי, להבדיל מחברתי ומנהיג מתגמל, להבדיל ממעצב. האם זוהי 'כוונת המשורר'?
ואיך זה מתקשר לחלחול מטה? ובכן, כאשר ראש ממשלה שנבחר פעם אחר פעם בישראל, לא שם בראש מעיניו לפחות פעם אחת לקרוא בצורה ברורה ולפעול להוקעת האלימות, כל סוג של אלימות בחברה הישראלית! בין אם מילולית, ובין אם פיזית, בין אם נאמרה או יצאה כפועל על-ידי שר, ח"כ, איש תרבות, אומנות או תקשורת וכיו"ב. אזי, ישנה לגיטימציה לחברה מפולגת, שסועה, מסוכסכת ואנוכית, בה למנהיג אישי ומתגמל כנתניהו, ישנו מרחב תמרון מצוין. אבל, והאבל הוא גדול, אחראיות הקריאה לבידוד הדמוניזציה, לא נופלת על כתפיו של ראש הממשלה בלבד. היא נופלת על כתפיהם של כל מובילי הדעה במדינת ישראל, היא אמורה לחלחל למחשבתם תחילה כיצד יש לנהוג לפני שפולטים מילים, מכיוון שלמילים יש כוח להשחיר את פניהם או לחלופין לחבר אותם לאותם אלו שנהנים או מקבלים עניין, ממלחמת הסתה תרבותית שכזו.