שוב הפגנה לא חוקית במדינת ישראל, שוב הקיפוח והכאב המגזרי בוקעים, כאילו היו מטען לחץ עצור מאחורי קיר זכוכית סדוק, קיר שהיה שנים אטום וחסר רגישות. הסיבה הפעם - אלימות המשטרה כלפי בני העדה האתיופית.
אמנם הפגנה אשר אינה בתיאום עם המשטרה אינה חוקית, אך עם זאת את מי בכלל מעניינת זעקתם של צאצאי עדה שמהווה 4% מאזרחי המדינה? האם את המשטרה זה אמור להטריד? נכון, ישראל אמורה להתנהל כמדינת חוק! אם כך הנידון, האם יש שוטרים במשטרת ישראל, שמרגישים שהם מעל החוק? האם אלימות שמגיעה בצורה כל כך קלילה, כלפי בני עדה שנמצאת במיעוט מנוצל ומופקר כבר למעלה מ-30 שנים, היא משהו שניתן לטייח איכשהו ולהעביר הלאה?
קהילה בסבלה
'ביתא ישראל', יהודי אתיופיה אשר עלו למדינת ישראל בכמה גלי עלייה, נחשבים כיום מיעוט עדתי שמתקשה לשבור את חסמי הכניסה לחברה הישראלית במלואם.
להבדיל מעולי חבר העמים לשעבר, סובלת עדיין קהילת יהדות אתיופיה בישראל של שנת 2015, מגזענות, מעוני, מאפליה, מסלידה, מאטימות, מניכור ומסטיגמטיות קיצונית. אין זה פלא, שמשפחות הקהילה עדיין חיות בגטאות שכונתיים.
ממצאים רבים על אודות בני העדה האתיופית בישראל, מצביעים על מגמת משבר הרבה יותר מאשר על מגמת התפתחות וצמיחה. כתוצאה ממצב הזוי שכזה, רבים מבניה אינם לוקחים חלק בשוק העבודה, או שהם עובדים בעבודות בלתי מקצועיות ומנצלות.
דוח של בנק ישראל מתאריך 4.4.2013, מצביע על כך ששיעור העוני בקרב יוצאי יהדות אתיופיה, הוא הגבוה ביותר במדינת ישראל ומגיע לכ-53.3% משפחות עניות.
בגלל הצבע
כאשר מדובר בבני הנוער שנולדו בישראל, דוח פדגוגי המתאר תמונת מצב של בני נוער עולים, מציב בעיה מרכזית בה בני הקהילה מרגישים במידה פחותה, שיש להם כתף ומענה הולם בבתי הספר בהשוואה לשאר מגזרי העולים לישראל. שיעור הפשיעה בקרב בני העדה, מעיד על אחוז יחסי גבוה פי שניים משיעורם הכללי של בני הנוער בישראל.
הממצאים על אודות תחושת השייכות של יוצאי אתיופיה לחברה הישראלית אינם מצביעים על מגמה חיובית, עולי יהדות אתיופיה נתקלו במערכת בה מתקיים תהליך מתמיד וסמוי של פיצול גזעי בין שחורים ללבנים. בהתאם לכך, הממצאים מצביעים על סבירות אפשרית לכך שמופנות כלפי צעירים בני העדה, ציפיות מאוד נמוכות במישור המקצועי כסטיגמתיות מקובעת לכך שעל אף מאמציהם, הם אינם לוקחים חלק מספק בחיי החברה הישראלית.
היות שצבע העור נמצא במחקר כקטגוריה שלטת בחווית חייהם של בני העדה בישראל, חוויה שלעתים קרובות משפיעה על יתר תחומי החיים, באות לידי ביטוי אצל צעירים מבני העדה תחושות של ייאוש וחוסר תקווה.
על-פי מידע המגיע מאכ"א, נכון לסוף שנת 2012, אחוז הגברים בני העדה האתיופית המתגייסים לצה"ל הוא 81%, לעומת 67% באוכלוסייה הכללית. יותר ממחציתם, זקוקים לסיוע ת"ש (תנאי שירות).
הממצאים בעיקר מצביעים על תפיסה אמביוולנטית של יוצאי יהדות אתיופיה, כלפי הערכים החברתיים שאפיינו את תרבותם. בקרב עליית יהדות אתיופיה, ערכים כמו חברות וכבוד למבוגר, הינם ערכים בעלי חשיבות רבה מאוד, ובמסגרת הישראלית, לרוב ערכים אלו אינם משתקפים עבורם. הרבה צעירים ממוצא אתיופי מבינים היום שהערכים שהקנו להם מבית, כבר אינם יעילים ולא מתאימים להתמודדות החברתית במדינת ישראל.
ישנו מסר שהולך ומתגבר בקרב בני הקהילה האתיופית, מסר אשר קורא לפעול באקטיביות ובאסרטיביות במגעים החברתיים שלהם בישראל. עדיין, במקביל, ישנו פער בין קריאה זו לבין ההתנהגות בפועל אצל מרבית הקהילה האתיופית. קהילה שנתפסת כחלשה ביותר מבחינה סוציו-אקונומית במדינת ישראל וזקוקה יותר מכל אף לאפליה מתקנת.
