אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. כאייל תערוג על אפיקי מים כן תערוג נפשי לעמוד בפניכם ולשטוח את מאוויי ואת חזוני המיוחל והנכסף, שלי ושל בני עמי. לא באתי לקנטר וגם לא להתריס. כמו-כן לא באתי לייבש אגמים ולחצות ימים. לא באתי לבניין המכובד הזה כדי להדביק רטייה לפצעינו, אם כי כדי למצוא מזור ולהותיר את המקום ברפואה שלמה. כולנו קורצנו מאותו חומר, בצלמו של האל נבראנו ועל אדמת ארצנו דילגנו ומפריה אכלנו, ולכולנו סיפקה היא את סם חיינו. זו היא האדמה שנצטווינו לחיות בה, לחיות בה יחדיו.
המתנגב אל ליבכם שמץ של ספק שאוהבי הארץ אנו? ששוחרי שלום ו
כבוד הדדי אנחנו? ששואפי שוויון ולא מדון וכידון אנו? מי כמוכם, שגדלו על פרקי תורות הנביאים וספריכם גדושים אהבת אדם, כל אדם, מבינים טוב יותר מכל אדם אחר את "ואהבת לרעך כמוך", אמרה שמסמלת את התכלית הנשגבה של עם שהוא עם נאור.
אל נא תתייחסו אלינו כאל גרים, חלילה וחס, שהרי גם מעמד זה זכה לשלווה וייאמר: "אל תונו את הגר הגר אתכם בארצכם, כאחד מכם יהיה לכם, הגר". איננו רוצים להיות נטע זר כאן. איננו רוצים להיות נתונים לרחמים הנכמרים עלינו מפה ומשם כבנזיד עדשים.
זכותנו המלאה להיות שותפים לבניינה של המדינה ללא חתירה וללא נבירה, ולחיות כאן, בחבל ארץ זה, בכבוד ובאהבה. אין מי שיכול לעקור מתוכנו ומקרבנו את אהבת הארץ, כי אותה אהבנו ונוסיף לאהוב כי אין לנו בילתה. כאן נולדנו וכאן נולדו ילדי, ושלא יעלה על דעתו של מאן דהו שניתן להשפילנו או חלילה לעקור אותנו מאדמתנו.
אנחנו, בני המקום ומוקיריו. למדנו לחיות בכפוף לתנאי המחיה הקשים יותר והקשים פחות, אך אהבת המולדת לא נגרעה מאתנו ולו לרגע. אנו עם שסבל וכעם שכזה למדנו להזדהות עם כל העמים שסבלו, ובראשם העם היהודי. סבלו של העם היהודי ניצב כעמוד אש בראש פסגות ההיסטוריה האנושית. מהגלות ומהשואה הטראגית בהיסטוריה המודרנית אתם כוננתם את מדינתכם בכיסופים ובגעגועים. בנחישות אבל גם באמונה.
בואו, אפוא, חברי וחברותי, ברית שותפות חיים וגורל, כי אין כמו הסבל כחומר מלכד. העם שלי והעם שלכם סבלו – בואו נותיר את הסבל מאחור מבלי לשכוח, חלילה, כדי לבנות עתיד משותף.
לא אתאר את מנת סבלנו ולא אפרט את קורות הנכבה של עמי, שתמורותיה טרם נמחו. אנו שאריתו של עם שהגורל התאכזר עמו והפזורה הארורה התנכלה בו. אנו עמים עם מכנים משותפים, דומים, מדממים, כואבים ומיוסרים. כלום טרם הגיעה העת לנחלה ולשלווה, להפרחה ולתקומה?
בואו יחדיו נעקור מתוכנו את המרעילים והמזיקים, המשמידים והגודעים, ההורסים והממיתים. בואו נכונן ברית המושתתת על אהבה ויצירה, על ערגה ואריגה, על צמיחה וחדווה, על כבוד ושוויון.
ארצנו איננה חד-גונית. אדרבה, רב-תרבותית היא ורב-זהותית. מרתקת. מרתקת היא מאין כמותה ואפילו מהפנטת ומאתגרת. עובדה זו, כשבפסיפס יהודים לצד ערבים, מוסיפה לה לווית חן דמוגרפית ורוחנית.
בואו נשתדל לעקור מקרבנו את השנאות והאיבות. את הדעות הקדומות המזינות את הניכור והתיעוב. בואו נצעד במרץ לקראת פרק חיים מואר ומאיר.
משך ההיסטוריה רבת המעללים והתהפוכות שפקדה את ארצנו – דם רב נשפך והאדמה שבעה מדמנו. כלום לא הגיעה העת ליצירת הברית בין האדם לאדמתו ולארצו? דם, אדם ואדמה.
לא אלאה אתכם בתיאור הכאב שהיה נחלתנו ומנת חלקנו. מי אני שאטיף לכם בכך ואתם עם הצדק, עם החמלה והכאב. די רק באזכור שני הכפרים איקרית ובירעם, שתושביהם נאלצו לפנות אותם לימים ספורים, והם הפכו לנצח פליטים בתוך ארצם. שלא לדבר על אחי ואחיותי הבדואים, המתגוררים בישובים המוגדרים, רחמנא לצלן – "כפרים בלתי מוכרים". הייתכן?
רוב בני דורי כאן שואף להשתלבות. נכון, אני וחברי מנהלים איתכם יום יום פולמוס נוקב, אך בסופו של עניין מה אנו מבקשים אם לא שוויון? שיתייחסו אלינו כאל אזרחים שווים. חזקו בתוכנו את האזרחות שתחזק את השייכות שתעצים את הישראליות. ראו ערך ממה שקרה לאחי ואחיותי האתיופים, ומכך אפשר להסיק רק לקחים נדרשים. מדוע לעזאזל אנחנו נכשלים שוב ושוב בסוגיות כה בסיסיות המדרדרות אותנו שאולה?
צמצמו את הפערים וה"איפה ואיפה" לא ידורו במקומותינו יותר, ותשקוט הארץ מבלי סממני ההדרה, האפליה והגזענות, כי בארץ קודש אנחנו חיים. אין חולקין על העובדה שאחים אנחנו, מצאצאיו של אברהם אבינו. אחים גם הם ואולי בעיקר הם רבים על אדמה. אבותיכם היו ערים לקושיה זו, לקושיה של טענות דומות לזכות על רכוש. הסוגיה התלמודית שדנה בסוגיה נהירה למרביתכם אם לא לכולכם: שניים אוחזין בטלית וכל אחד טוען כולה שלו. אבותיכם, בחוכמתם כי רבה היא, פסקו: יחלוקו!
כאשר אברהם אבינו נצטווה על-ידי אלוהים לנטוש את אור כשדים, מולדתו, ולעבור לארץ כנען, נתקל הוא בסוגיה סבוכה עד מאוד. הארץ הייתה מאוכלסת והכנעני אז בארץ. לאחר שקלא וטריא בסוגיה זאת ובחלוף דורות רבים של ישיבה על המדוכה, אדוני היושב-ראש, פסק גדול האבות, רבי שמעון בר-יוחאי, שהוזכר לא מעט פעמים היום בזו הלשון: גם להם מתבקשת זכות לארץ.
חברות וחברים, הרשו נא לי לפנות בגוף ראשון לכבוד נשיא המדינה מר ראובן ריבלין: אדוני הנשיא, אני גאה בך ומכבד אותך, את ערכיך ואת המוסר שבקרבך. אתה הרי מפלס את דרכך ביושר ו"איפה ואיפה" ממך והלאה. את אביך ז"ל, אני מוקיר על מפעל חייו המבריק, הרי הוא התרגום של ספרנו הקדוש – הקוראן – לשפה העברית. אני, כמובן, מודע לעובדה שיש מי שמפיץ את דיבת האיסלאם רעה, גם מקרבנו. אבל אביך, אדוני נשיא המדינה, אביך יוסף ז"ל, כשהחליט לתרגם, השכיל להטמיע את נשגבות פרושיו של הקוראן ואת ערכיו האלוקיים המשותפים עם התנ"ך. מי ייתן ותמשיך לשאת את לפיד הצדק והחמלה.
ולך ראש הממשלה – אני מקבל עלי, מה לעשות, את דיני הדמוקרטיה. לעתים בחריקת שן ולעתים בהתכווצות והתהפכות הקרביים. אבל אתה ראש הממשלה של כולנו. הנני קורא לך ממעמקי לבבי ונפשי: פעל כדי לאחות את השסעים, כדי לאחד וללכד. אביך ז"ל היה משאת השראתך. פעל אפוא על-פי מצוות האבות ללכידות ולאהבת הבריות. פעל על-פי רוח הרביזיוניזם ועל-פי רוחו של ז'בוטינסקי שבמשנתו, ואני מזכיר לכם, כה אמר: גם לאחר יצירת הרוב העברי, יישאר תמיד בארץ ציבור ערבי גדול. ואם לחלק הזה של תושבי הארץ יבואו בזמן מן הזמנים ימים רעים, אז כל הארץ תישא בעול הסבל. מצבם האיתן של הערבים במובן הפוליטי, הכלכלי והתרבותי יישאר לפיכך לנצח נצחים התנאי העיקרי למצבה הבריא והאיתן של ארץ ישראל כולה. כה אמר ז'בוטינסקי במשנתו ובאחד ממאמריו, וכמו-כן הוסיף אותו ז'בוטינסקי שאני קורא בשקיקה את דבריו: בכל קבינט שבו ישמש יהודי כראש ממשלה, יהיה סגן ראש הממשלה ערבי וכך להפך.
אדוני ראש הממשלה מנע את העויינות כלפינו, עמוד על המשמר והייה לנו למליץ יושר נגד מי שנוטים לכנות "עשבים שוטים" ההולכים ומתרבים. גנה את מחרחרי הריב ומלבי השנאה והשטנה, כי גם אנחנו מלח הארץ. מתפלמסים אנחנו, אך נאמנים; מתכתשים, אך לא גודעים את שערתו של מועאויה בן אבי סופיאן, שהיה הח'ליף האמאווי הראשון, אשר דגל בשיג ושיח בעיקר עם אויביו, ומכאן התיאור "שערת מועאוויה" שתמיד שימרה את שפיות המגע על גדיעתו, כלומר חשיבותו של הדיאלוג, או אם תרצו – של המשא-ומתן.
ולכם, חברותי וחברי הכנסת בישראל, בפועלכם ובפועלנו בעצם אנו מחויבים לחוק היסוד החוקתי, אולי החשוב ביותר בחוקי מדינתנו – כבוד האדם וחירותו. חוק המקפל בתוכו משמעויות הדמוקרטיה, את משעולי הצדק ואת נתיבי ההומניזם על-פי רוח הדתות. כאן, במעוזה של הדמוקרטיה הישראלית מצווים אנו כולנו לא לנטוש ולו לרגע את המחויבות של הבית הזה לערכים הקיומיים האמיתיים. המשכן הזה, כמו גם בית המשפט העליון, שעל מעמדו יש לשמור מכל משמר, הוא הסמן המובהק לייחודיות של המדינה הזאת. לרגע אנו מבכרים, כלומר מעדיפים, את האינטרסים הפוליטיים הצרים על פני נשגבות שלטון החוק. בואו יחדיו נצא לדרך חדשה, צחה וזכה, למען עתיד טוב יותר.
אני, אדוני היושב-ראש, וחברי וחברותי מייצג חלק רציני מבני עמי.
אני אף נלהב, אם כי לא נסחף, להגדיר את עצמי כמי שמייצג את הערבי החדש השואף להתערות בחיי המדינה עם מבט למחר, ולאו-דווקא אל עבר האתמול.
לצערי, הערבי, לרבות הערבי החדש הזה, עודנו נאנק, עודנו מזדנב, עודנו משתרך ועודנו כואב. הצטרפתי למפלגה לא ערבית – על-אף הכבוד וההערכה שיש לי לרשימה המשותפת ולכלל חבריה – כדי להמחיש את כמיהתי להשתלבות ללא בדלנות וללא הסתגרות.
זוהי, אגב, ההזדמנות להודות לאלפי חברי המפלגה ולראשיה שהאמינו בי, תמכו בי והצביעו למעני.
פונה אני אפוא לאלה שטובת המדינה בראש מעייניהם ומבקשם: הפשילו שרוולים, חלצו מותניים ובואו יחדיו, כתף אל כתף נגולל את האבן מעל-פי הבאר, ותמלא הארץ אהבה, ושלום ישכון במקומותינו וייטב לכולנו.
פונה אני אל אימא אדמה באלו המילים: אימא אדמה, חלצי את שדך ואינק, כי צמא אהבה אנוכי, כי אני, גם אני צאצאך.
מסיים אני את דברי בנימה האופטימית שהשרתה שירתו של המשורר היהודי שאול טשרניחובסקי, שאותו למדתי על בוריו בימים הטובים שלי כשחבשתי את ספסלי הלימודים, בשיר "אני מאמין" המסתיים בשורות הבאות: "אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא - יישאו שלום אז וברכה לאום מלאום".
ולסיום, לרעייתי ג'מילה שהלכה לעולמה בטרם עת ותיוותר חקוקה בלבבי עד לעד; כמו גם להורי אספהאן ומוסא, זכרם לברכה; וייבדלו לחיים ארוכים ילדי: אספהאן, עדאל ושיראז – אני מבטיח לכם, ילדי, שאמשיך לפעול על-פי הערכים שגדלנו עליהם, שגידלתי, אני ואמכם, זיכרונה לברכה, אתכם עליהם: אהבת בריות וכיבוד הזולת. כמי שגדל בבית יתומים, אין סיכוי לעולם שאזרע שנאה, אבל אמשיך להילחם ולהיאבק למען החלשים, למען הנדכאים והמקופחים, אמשיך לתור אחר האור והצדק, האהבה והנתינה. ובבניין הזה אלחם למען חיזוק הדמוקרטיה, שמא חלילה תתחזק מגמת האתנוקרטיה כמנהגו של המשכן הזה לאחרונה, ליגון לבבי.
אני מתחייב לעמוד איתן לצד הצדק, השוויון, הכבוד ואהבת הזולת, ואמשיך להושיט יד ולתור אחר התקווה, גם אם המנהרה עודנה עלוטה וחשוכה. הפיוס הוא דרכי והעתיד הוא חזוני. בואו נפיץ את בשורת שותפות החיים בינינו, ושהאל במרומים יברך את כולנו. בראכוכום אללה. תודה רבה.
