שירותי הפיזיותרפיה בארץ לבעלי לקויות שכליות התפתחותיות מבוססים על מספר חוקים: חוק הסעד (טיפול במפגרים) תשכ"ט-1969, חוק החינוך המיוחד התשמ"ח (1988), חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד (1994), חוק זכויות החולה, התשנ"ו (1996), וחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, 2008.
מטרת המחקר הייתה לתאר את שירותי הפיזיותרפיה לבעלי מגבלות שכליות התפתחותיות במעגל החיים ולהעריך באיזו מידה שירותים אלה תואמים את כוונת החוקים. במסגרת מחקר איכותני נבדקו פרסומים ואתרי האינטרנט של משרדי הבריאות, החינוך, הרווחה וקופות-החולים וכן בוצעו ראיונות עומק אישיים עם מנהלי השירות הפיזיותרפי במסגרות אלה, שנשאלו על מידת היישום של החוקים הרלוונטיים אצלם, וכן על חוזקות וחולשות של מערך הפיזיותרפיה הקיים.
המחקר מצביע על כך, שהטיפול הפיזיותרפי בבעלי לקויות התפתחותיות עם וללא לקות קוגניטיביות, ניתן לאורך מעגל החיים בכל הארץ. בני אפס עד שלוש מטופלים במרפאות להתפתחות הילד של קופות-החולים ומשרד הבריאות, וכן במעונות יום של משרד הרווחה, בני 21-3 לומדים בדרך-כלל בגנים ובבתי-ספר של החינוך המיוחד ומטופלים במסגרות בהן הם חוסים.
בני 21 ומעלה החוסים במסגרות של משרד הרווחה מטופלים במסגרות אלה. הטיפול באלה שאינם מתגוררים במעונות, אמור להינתן בקהילה. קופות-החולים נותנות מענה הולם למטופלים מתחת לגיל שלוש ומענה חלקי בלבד מעל גיל זה (בעיקר במצבים חריפים). עם זאת, לפי דברי העומדים בראש השירות עולות בעיות ארגוניות ומקצועיות שמן הראוי לתת עליהן את הדעת. להלן דוגמאות.
