בימים שיש ושבת, י"א - י"ב בסיון תשנ"א, (24-25 לחודש מאי, 1991), התקיים מבצע שלמה שבמהלכו הוטסו לישראל כ-14 אלף מיהודי אתיופיה. מבצע שלמה סיים שורה של מבצעי עליה ופעילות שנמשכה למעשה מתחילת שנות החמישים. בסיום המבצע היה רובה הגדול של קהילת יהודי אתיופיה בישראל מלבד מעטים שנשארו מאחור מסיבות שונות והגיעו לישראל לאחר מכן וכל הקבוצה של מתנצרים המכונה פלאשמורה שלאחר מאבק להכרה בהם כיהודים הגיעו גם הם לישראל במהלך 20 השנים אחרי מבצע שלמה.
סיפורם עלייתם ההרואית של יהודי אתיופיה לישראל, החל מהבריחה הגדולה לסודן בראשית שנות השמונים, מבצע משה ומבצע שלמה, ידועים לציבור בישראל. במאמר זה ברצוני להאיר על התקופה שקדמה לעליות ועל הוויכוח שהתקיים בין הסוכנות היהודית לבין נציגות ישראל באתיופיה ומשרד החוץ כיצד לטפל ביהודי אתיופיה. הוויכוח הסתיים באחת כאשר הראשון לציון, הרב
עובדיה יוסף, פסק באדר תשל"ג (1973) שיהודי אתיופיה הם זרע ישראל מצאצאי שבט דן ועל כן זכאים לעלות לארץ לפי חוק השבות. תרומה אדירה זו להשבתם של יהודי אתיופיה לעם ישראל עוד לא זכתה למלא ההכרה.
המחלקה לחינוך תורני בגולה ויהודי אתיופיה
הטיפול ביהודי אתיופיה נמסר בתחילת שנות ה-50 למחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של הסוכנות היהודית. המחלקה הוקמה עבור המזרחי ובראשה עמד הרב זאב גולד. מנכ"ל המחלקה היה ד"ר חיים חמיאל. הטיפול ביהודי אתיופיה נכלל בתיק שנקרא "נדחי ישראל" והתיק נמסר לידיו של ד"ר חיים גבריהו. ד"ר גבריהו היה אדם פעלתן ומקושר היטב (לימים יזם את חידוני התנ"ך) והוא לא בזבז זמן והחל במערכת מסועפת של התכתבויות ודיונים בתחום שנמסר לידיו. בין היתר כלל תיק נדחי ישראל גם את האנוסים בפורטוגל, את קהילת בני ישראל בהודו ועוד קבוצות קטנות שאז לא הייתה ברורה מידת שייכותן לעם ישראל. אולם החלק העיקרי של התיק היה יהודי אתיופיה. במחלקה לחנוך תורני בגולה לא התקיים מעולם דיון רציני על מטרות הפעילות באתיופיה וגבריהו פעל כמעט לחלוטין על דעת עצמו ובאמצעות קשריו המסועפים אולם כל פעולתו גובתה על-ידי הנהלת המחלקה.
הוא יצר קשר עם ד"ר יעקב פייטלוביץ שבמהלך המחצית הראשונה של המאה ה- 20 היה כמעט היחיד שעסק ביהודי אתיופיה. פייטלוביץ היה כבר מבוגר ועייף ולא היה יכול יותר לשאת לבדו את המעמסה של יהודי אתיופיה. הוא הבין שעלייה של יהודי אתיופיה לישראל כשמאות אלפי פליטי השואה במחנות באירופה ובקפריסין, יהודי צפון אפריקה, עירק ושאר ארצות המזרח מתדבקים בשער לא באה בחשבון. אבל הוא גם הבין שבאמצעות המחלקה התורנית ניתן יהיה לא רק לשמור על הקשר עם יהודי אתיופיה אלא גם ליזום פעולות חינוך ורווחה שיכינו אותם לעלייה לארץ בבוא העת.
בשנת 1953 גייס גבריהו את הרב שמואל בארי, איש צפת, לשליחות חינוכית באתיופיה. הרב בארי קבע את מושבו בעיר אסמרה והקים בה סמינר למורים שבו למדו קייסים לצד בחורים צעירים. הם למדו עברית ויהדות, למדו לקיים את אורח החיים היהודי על-פי השולחן ערוך והכשירו עצמם להוראת עברית ויהדות לבני עדתם. הרב בארי גייס לעזרתו את אחד מתלמידיו הוותיקים של פייטלוביץ, יונה בוגלה, שלמעשה הפך למנהיג הבולט בקהילה ולאיש הקשר עם הסוכנות היהודית עד עלייתו לישראל בשנת 1979. במקביל הרחיב הרב בארי את מערך בתי הספר בכפרים ותלמידי הסמינר השתלבו בהם כמורים.
גולת הכותרת של פעילותו של הרב בארי הייתה הבאתם לישראל (באוקטובר 1955) של 12 צעירים, לשלש שנות לימודים בכפר בתיה במטרה להכשירם כמורים ומדריכים לעדתם עם שובם לאתיופיה בתום לימודיהם. שני שליחים נוספים פעלו באתיופיה לאחר שבארי סיים של שליחותו - יהודה סיון (1956 - 1958) ומשה בר יודא (1958). כשנתיים לאחר בוא הקבוצה הראשונה לכפר בתיה, הגיעה לישראל קבוצה שניה של 15 צעירים וצעירות לאותה מטרה - הכשרתם להוראה ולהדרכה לעדתם.
שובם של בני הקבוצה הראשונה לאתיופיה היה אירוע מכונן לעדת ביתא ישראל. יהודים מכל הכפרים הגיעו לאמבובר, הכפר המרכזי באזור גונדר, לחגיגות שנמשכו כשבוע ימים. פעילות שליחי הסוכנות הפיחה רוח חיים בקרב היהודים וחזרתם של הצעירים לאחר שלש שנות לימוד בישראל הביאה את העדה לאופוריה. "עכשיו אנחנו יודעים שלא שכחתם אותנו", התבטאו רבים.
כל שלשת השליחים סבלו מהעדר תקציב מתאים ומהעובדה שגם התקציב שהובטח לא הגיע בזמן. בסוף 1958 הפעילות כמעט חוסלה. העדר התקציב גרמה גם לכך שבוגרי כפר בתיה, שכולם השתלבו במערך בתי הספר, קיבלו משכורת זעומה שלא הספיקה למחייתם וגם המשכורת הזעומה לא הגיעה בזמן. חלק מבתי הספר נסגרו, המורים בוגרי הסמינר באסמרה פוטרו וחלק מבוגרי כפר בתיה התייאשו ועזבו את ההוראה וקבלו משרות מכניסות כעובדי הממשלה. אחרים רצו להשלים את השכלתם וגם הם עזבו ורק בודדים נשארו למלא את התפקיד שלשמו למדו בישראל.
שלוש שנים של פעילות אינטנסיבית בקרב יהודי אתיופיה גרמו לציפיות גבוהות. גם עתה ידעו בני העדה שהעלייה אינה קרובה אבל הפעילות החינוכית, הכשרת המורים בישראל והקשר הרצוף עם המדינה חיזקו את התקווה שהעלייה לישראל בא תבוא. אבל סגירת חלק מבתי הספר ועזיבתם של המורים, הביאה לייאוש ולאיבוד התקווה. סגירת בתי הספר הביאה לנהירת תלמידים לבתי הספר שהוקמו על-ידי המיסיון על כל המשתמע מכך לשמירת מסורת העדה ומנהגיה.
נציגי ישראל מתנגדים
את כל הפעילות הזו ליוותה מרחוק הקונסוליה הישראלית באדיס אבבה. תיקי משרד החוץ מתקופה זו בגנזך המדינה והחומר השמור בתיקים המקבילים בארכיון הציוני ובארכיון הסוכנות היהודית מצביעים על התנגדות עזה ובלתי מתפשרת של נציגי ישראל באדיס אבבה לכל הפעילות הסוכנותית. הטענות העיקריות של אנשי משרד החוץ היו:
- הפלאשים הם חלק ממרקם האוכלוסייה האתיופית. תמיכה בחלק אחד של האוכלוסייה יגביר את השנאה כלפיה מצד חלקים אחרים.
- תהיה פגיעה ביחסי מדינת ישראל ואתיופיה.
- אסור לטפח אשליות שווא בקרב הפלאשים. כאשר יתברר להם שמדינת ישראל לא תעלה אותם האכזבה תהיה הרסנית מבחינת העדה.
בהתאם למדיניות זו, משרד החוץ עשה את כל המאמצים שהפעילות בקרב הפלאשים לא רק שלא תזוהה עם מדינת ישראל אלא גם תופסק כליל. הנה דוגמאות אחדות מתוך רבות שליקטתי ממסמכי משרד החוץ (העריכה וההדגשים נעשו על-ידי ד.ג.).
- השליח יהודה סיון מעלה הצעה שהועלתה על-ידי מושל המחוז לישוב הפלאשים ליד הגבול הסודני (1957). אילו התממשה, היא הייתה משנה לחלוטין את מצבם של יהודי אתיופיה. ההצעה הועברה לשגרירות. השגריר ראובן פלפול כותב למשרד החוץ בירושלים:
"לאור ההוראות שקבלתי מכם בהתחלה, דהיינו להתרחק מכל מה שנוגע לפלאשים, לא השתתפתי כלל ביוזמתו של מר סיון ואף לא ניסיתי לברר עד כמה העניין רציני".
- סגן יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו ביקר באתיופיה באוגוסט 58. הוא כתב דוח מפורט על הביקור. בדוח הוא מביע את שמחתו על שלא יצא לו לבקר בכפרים "לפי שוודאי היה עלול ליצור אשליות משיחיות שעדיין לא ברור אם יש להן שחר...".
- הקונסול באדיס אבבה חנן בראון כותב למשה ששון: (אוקטובר 58) "כידוע נפסקה פעילות הסוכנות כמעט כליל בקרב הפלאשים. אך למרות שלי אישית נראה כי יש ברכה רבה בהפסקת הפעילות, השאירה הסוכנות מאחוריה זנב ארוך של בעיות לא מוגמרות. (כאן הוא מזכיר את הבחורים שחזרו מישראל והסוכנות לא עמדה בהבטחותיה...)...הבעיה מסובכת ואף יכולה...להרעיל את יחסינו עם ממשלת חבש...צורת הטיפול של הסוכנות...גורמת אשליות בקרב הפלאשים...מוטב לדעתי להגיע למסקנה אולי אף אכזרית שיש להפסיק בתנאים הנוכחיים את הטיפול".
- במסמך אחר מינואר 1959, כותב חנן בר און, שבלט בהתנגדותו החריפה לכל פעילות הסוכנות בקרב יהודי אתיופיה, למחלקת המחקר של הקונסוליה בניו-יורק, לאחר שנושא יהודי אתיופיה הועלה לדיון פומבי בקרב יהודי ארה"ב: "...בעיה זו איננה בעיה יהודית ולבטח לא בעיית יהודי חבש. מסיבות שקשה לנו לפרטן...היינו מבקשים כי גם אתם לא תתייחסו לבעיית הפלאשים כבעיה יהודית...אנו מבקשים שבמגעכם עם מוסדות יהודים בארה"ב אל תעוררו התעניינות יתרה בבעיות הפלאשים מבחינה יהודית. עד כמה שתזכירו בעיה זו פחות יהיה מוטב". בהזדמנות אחרת הוא אמר לחיים בן אשר, איש קיבוץ גבעת ברנר שביקר באתיופיה והתעניין בנושא יהודי אתיופיה: "יש להשתחרר מהר ככל האפשר מהפלאשים...אלו אינם יהודים. פייטלוביץ הכניס להם לראש שהם יהודים". בן אשר דיווח על כך לנשיא המדינה יצחק בן צבי.
ההתנגדות העזה של נציגי משרד החוץ לעיסוק ביהודי אתיופיה לא נעלמה מראשי הסוכנות היהודית ומנשיא המדינה דאז יצחק בן צבי. כידוע יצחק בן צבי התעניין מאוד בנדחי ישראל בכלל וביהודי אתיופיה בפרט ואף פרסם את מחקריו בספרו 'נדחי ישראל'. בדיון בבית הנשיא בי"ב בטבת תשי"ט (23.12.58) השתתפו גם זלמן שזר (ראש המחלקה לחינוך בהסתדרות הציונית העולמית), ש.ז. שרגאי (ראש מחלקת העלייה), אברהם הרמן (ראש מח' ההסברה, הסוכנות היהודית) וסגן יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו שחזר כמה חודשים לפני כן מביקור באתיופיה ודבריו צוטטו למעלה.
כבר ציינו ששנת 1958 הייתה שנת משבר. השליח האחרון משה בר יודא סיים את שליחותו טרם זמנה, התקציבים לא הגיעו, בתי ספר נסגרו ומורים פוטרו. הדיון בבית הנשיא נערך עקב המצב הקשה שנוצר באתיופיה והקשיים להמשך הפעילות החינוכית. הובע החשש שהידרדרות המצב תסכן את המאמצים שהושקעו עד כה והיהודים עלולים ליפול בידי המיסיון.
הפרוטוקול משקף את הלך הרוחות אצל משתתפי הדיון המסכימים שאי-אפשר יותר להתנתק מן הפלאשים ויש להמשיך בפעילות למרות שהסוכנות היהודית "לא הציבה לפניהם בכל פעולותיה תוכנית מגובשת לפעולות אלו".
עמדתו של שזר הייתה ברורה. לדבריו, השאלה העומדת לפנינו היא "מה תפקידנו בין הפלשים בחבש - אם לחזקם במקום ולעודדם מבחינה רוחנית ותרבותית למען יחזיקו מעמד נגד פעולות המיסיון תוך התחשבות במומנט הצלתם מבחינה פיזית, או להכשירם לעליה... אם נזניח אותם לחלוטין, הדרך למיסיון תישאר דרך הצלה יחידה לפניהם".
ועוד אמר שזר באותו דיון: "יש לפסול את הגישה המפרידה את הפלאשים מן האומה היהודית...ואין לקבל את הגישה הרוצה להלביש את הפלשים ביהדות מנוסח מסוים. יש לקבלם כפי שהם הינם".
נראה שלמרות ההתנגדות העזה של נציגות ישראל להמשך הטיפול של הסוכנות ביהודי אתיופיה, כל משתתפי הדיון הבינו שאי-אפשר יותר להתנתק מהם לחלוטין כפי שבמשרד החוץ היו רוצים.
אי יכולתה של המחלקה לחינוך תורני בגולה להמשיך ולתחזק את בתי הספר יחד עם ההכרה שלא ניתן בשלב זה לנתק מגע בין העם היהודי וביתא ישראל, הביאה את נשיא המדינה להציע שאת הטיפול ביהודי אתיופיה יקבלו על עצמם ארגונים יהודים בינלאומיים. גישה זו התקבלה גם על דעת הנציגות הישראלית באדיס אבבה. נערכה פנייה לשני ארגונים - כי"ח ואורט. ראשי כי"ח החליטו לא להתערב. אורט הביעו נכונות לבדוק את ההצעה. נציגי אורט, גילברט וגוגנהיים נפגשו עם ראשי המחלקה התורנית ואחר כך יצאו לאתיופיה לבדוק מה קורה בשטח. בשובם כתבו דוח מפורט ובו הציעו שהארגונים היהודים יקבלו אחריות על יהודי אתיופיה. הם הביעו נכונות להקים בתי ספר שיפעלו באזורי המחיה הפלאשים אבל יהיו פתוחים גם ללא יהודים. עיון מדוקדק בדוח מעלה את החשד שטרם כתיבתו, קיבלו שני נציגי אורט הנחיות מאנשי הקונסוליה שכן הניסוח והטרמינולוגיה של הדוח מזכירים חלק מהמזכרים שהקונסוליה ניפקה חדשים לבקרים.
יותר מאוחר מצאתי במסמך אחר את התייחסות השגרירות לדוח אנשי אורט בפסקה הבאה: "לידיעתכם, כל המזכרים שהגישה המשלחת כאן למוסדות ממשלתיים נכתבו למעשה במשותף אתנו ולעתים קרובות נוסחו על ידינו" (ההדגשה שלי ד.ג.).
הקונסול חנן בר און התנגד גם להצעה שארגונים יהודים יקבלו אחריות על הפלאשים. במכתב למשרד החוץ הוא כותב: "האחריות עבור הפלאשים אצל הפלאשים ואצל ממשלת אתיופיה שהם נתיניה. הארגונים היהודים אינם יכולים לקבל על עצמם כל אחריות עבור הפלאשים ואם יקבלו לא יוכלו לעמוד בהתחייבות זו".
בר און מתנגד גם לכך שהסוכנות תהיה שותפה לאורט בבתי הספר על-ידי שליחת מורים מישראל ליהדות ועברית. הוא ממשיך לדרוש להפסיק לגמרי את הקשר של הפלאשים עם מדינת ישראל. הוא חושש שגם אם ארגון אורט יתפוס את מקומה של הסוכנות היהודית, הקשר בין הפלאשים והעם היהודי ומדינת ישראל לא ייפסק.
העתקים של חלק גדול ממכתבי הקונסוליה למשרד החוץ בעניין הפלאשים הועברו לנשיא המדינה. מנכ"ל משרד החוץ באותן שנים, חיים יחיל, מצא לנכון לציין במכתב לנשיא שחנן בר און "הגזים קצת בניסוחיו".
חילופי הדברים ברוח זו נמשכים גם בשנות הששים כשהשגריר באתיופיה הוא שמואל דיבון. במכתב למשה קול ראש עלית הנוער הוא כותב:
"ה'עבודה' שנעשתה על-ידי שליחי המחלקה התורנית זרעה מלח על הפצעים. נתעוררו תקוות שווא ללא אפשרות הגשמה של עליה המונית לארץ. מפעל החינוך התמוטט כבנין קלפים ורק הביא להתנגשות גלויה עם הסביבה העוינת. ההתלהבות והדברנות של השליחים הביאו למפח נפש שקשה לתארו. נהרסו מסורת ואורח חיים מבלי שתמצא מסגרת חדשה הפותרת בעיותיהם".
גישת משרד החוץ סוכמה בחודש אוגוסט 1963, במכתב שהוציאה מחלקת אפריקה לשגריר באדיס אבבה. צילום המסמך המלא מופיע בהמשך. עיקרי הגישה משקפים את רצון משרד החוץ למחוק כל קשר בין מדינת ישראל ועדת ביתא ישראל באתיופיה:
- רצויה פעולה יהודית פילנטרופית בקרב הפלאשים...בעלת צביון יהודי כללי ולא ישראלי.
- ביטול ועדת התאום הישראלית לפעולה בקרב הפלאשים ומכל מקום יש לבקש מנשיא המדינה לבל ישב בראש הוועדה.
- הטיפול בפלאשים יהיה במסגרת מחלקת אפריקה במשרד החוץ.
- פעילות עתידית בקרב הפלאשים תיעשה על-ידי ארגונים יהודים לא ישראלים תוך הצנעת ההשתתפות הישראלית.
- הקמת ועדת תאום של הארגונים היהודים תוך השתתפות נציג משרד החוץ כמשקיף בעל זכות וטו (!)
- שגרירות ישראל באדיס אבבה לא תהיה כתובת לטיפול ביהודי אתיופיה.
בפועל, גישת משרד החוץ לא התקיימה אפילו לא יום אחד למרות שגישה זו עדיין באה לידי ביטוי נרחב לאורך כל שנות ה-60. כעשר שנים מאוחר יותר, (שבט 1973), נכתב דוח מקיף של משרד הקליטה בעניין יהודי אתיופיה. הדוח טען, בעקבות משרד החוץ, שהפלאשים זרים לעם היהודי ואין לפעול להגברת הזיקה שלהם למדינת ישראל. חודש לאחר מכן, באדר 1973, פורסמה חוות דעתו של הרב עובדיה יוסף שקבע, בעקבות פסיקת הרדב"ז, שיהודי אתיופיה הם מזרע ישראל, צאצאי שבט דן. דוח משרד הקליטה נגנז. פסיקתו של הרב עובדיה יוסף חיסלה באחת את ההתייחסות השלילית של משרד החוץ ליהודי אתיופיה ופתחה את השער לעלייתם של יהודי אתיופיה על-פי חוק השבות.
הזיקה בין המחלקה התורנית של הסוכנות היהודית לבין יהודי אתיופיה פסקה לחלוטין באמצע שנות ה- 60. לחלל שנוצר נכנס 'הועד למען הפלאשים' שמרכזו היה בלונדון וניהול החינוך בפועל היה בידיו של יונה בוגלה. לאחר מלחמת יום הכיפורים הגיע לאתיופיה מטעם הועד הלונדוני השליח גרשון לוי שעשה רבות להרחבת החינוך היהודי בכפרים והביא להתעוררות מחודשת של הפעילות בקרב העדה. גם סילוקו של הקיסר היילה סילאסי במהפכת 1974וניתוק היחסים בין מדינת ישראל לבין ממשלת אתיופיה לא פגעו בפועל בקשרים עם העדה. כותב שורות אלו עמד בראש צוות של ארבעה מורים שהגיע לאתיופיה ביוני 1976 וערך במשך 3 חודשים סמינר השתלמות למורים ותיקים והכשרה בסיסית למורים חדשים. הדיבורים על עלייה כבר היו גלויים ומחלקת העלייה של הסוכנות החלה בניסיונות למציאת דרכים להעלאתם לארץ של קבוצות קטנות של צעירי העדה.
ומה קרה לתוכנית לשילוב אורט בפעילות למען יהודי אתיופיה?
כאשר חזרתי מאתיופיה לישראל באוגוסט 1976, נקראתי לפגישה עם יו"ר הנהלת הסוכנת אריה דולצ'ין. בפגישה השתתף גם מקס בראודה, נשיא אורט. הם ביקשו לשמוע את התרשמותי ממצבם של יהודי אתיופיה. כשנה וחצי לאחר מכן - 20 שנה לאחר תחילת המגעים בין אורט לבין יהודי אתיופיה - הועברה האחריות על בתי הספר בכפרים לידי אורט. אורט שלחו נציג לניהול הפעילות, אדם שכלל לא הכיר את העדה ואת ההיסטוריה של היחסים בין העדה לבין מדינת ישראל ושאר יהודי העולם. הוא היה חסר רגישות וראה את תפקידו כפונקציה ניהולית בלבד. בשנת 1980 התקרבו הקרבות באופן מסוכן לאזור גונדר. ארבעה מורים מבוגרי כפר בתיה הושלכו לבית הסוהר בטענת ריגול למען ישראל. נציגי אורט סולקו, בתי הספר נסגרו והחלה הבריחה הגדולה של יהודי אתיופיה לכיוון סודן שהביאה למצבע משה. 10 שנים מאוחר יותר, בחודש מאי 1991, התרחש מבצע שלמה. רובה הגדול של עדת ביתא ישראל מאתיופיה הגיעו סוף-סוף הביתה.
