בימים אלה צוין יום השנה ה-15 ליציאה מלבנון. ברטרוספקטיבה היסטורית, צבאית, אסטרטגית, היציאה מלבנון הייתה מהלך מבריק שקודם על-ידי ראש הממשלה ושר הביטחון,
אהוד ברק, לאחר 18 שנים של התבוססות בבוץ הלבנוני, מחיר כבד מאוד בחיי חיילים (כ-25-20 הרוגים בכל שנה), ומחיר כלכלי עצום מבלי להשיג כל הישג משמעותי.
מן הבחינה הצבאית, היה זה מעבר נכון מראייה טקטית-מבצעית לראייה אסטרטגית. על כך בהמשך. השהייה של צה"ל בלבנון במשך 18 שנים גרמה להפיכתו של צה"ל למטרה נייחת של הטרוריסטים הלבנוניים. יישובי גבול הצפון לא ידעו שקט אלא מטחי קטיושות מדי תקופה אשר הכניסו את האוכלוסייה האזרחית למקלטים, ערערו את הביטחון האישי, גרמו לפגיעה מורלית מאוד משמעותית, ולצה"ל ולמערכת הביטחון לא הייתה כל תשובה מספקת. השהייה בלבנון במשך כל כך הרבה שנים ללא תועלת ממש הייתה תולדה של קיבעון מחשבתי הן בתחום הצבאי-אסטרטגי והן בתחום המדיני. על צה"ל נכפה לשהות בלבנון בהיעדר מנהיגות פוליטית המוכנה לקחת את הסיכונים המחושבים ולשנות את המשוואה. היציאה מלבנון הייתה לשובר השוויון שהותיר את חיזבאללה וארגוני טרור אחרים בלבנון במצב של אי-ודאות וחיפוש אחר פתרונות שיגרמו לצה"ל לחזור לימי העבר הבלתי מפוארים שלו בלבנון.
נקדים ונאמר: מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 לא הייתה תוצאה של היציאה מלבנון אלא כשל מבצעי חמור של צה"ל אשר הוביל את הדרג המדיני להחלטה לצאת למלחמה. מי שמבקש לקשור בין מלחמת לבנון השנייה ליציאה מלבנון עלול להיתקל בכשלים לוגיים רבים. ופטורים ללא כלום אי-אפשר: אם כבר מבקשים לקשור בין הנסיגה מלבנון למלחמת לבנון השנייה, נדמה שהקו המחבר הוא הכשל ההרתעתי של ישראל מול חיזבאללה, ויותר מכך כלפי ממשלת לבנון. התפיסה הרווחת באותה התקופה שחיזבאללה הוא הכתובת לכל התחלואים הייתה טעות. על ישראל היה להטיל את מלוא האחריות על ממשלת לבנון ובכך ליצור משוואה חדשה.
מציאות הטובה מהאלטרנטיבות
נחזור לעצם הנסיגה. עמוס מלכא, ראש אמ"ן בעת הנסיגה, קבע לפני חמש שנים בהרצאה שנשא בנושא הנסיגה מלבנון: "במבט לאחור ניתן לקבוע כי הנסיגה מלבנון במאי 2000 הייתה בסך-הכל מהלך נכון, שעיצב מציאות טובה בהרבה מכל חלופה אחרת. מי שאינו חושב כך צריך לנתח את החלופה של הישארות במשך שנים רבות נוספות בלבנון, ובכלל זה את המחיר הביטחוני ואת המחיר הכלכלי של הישארות כזאת. המדדים להצלחה או אי-הצלחה של הנסיגה אינם אירועים מקומיים, גם אם הם קשים, אלא המציאות המתמשכת, וזו הייתה ועודנה טובה מכל האלטרנטיבות".
בחינת המציאות במשך 18 שנות שהיית צה"ל בלבנון, משני צדי הגבול, מוכיחה שלאחר הנסיגה החד-צדדית מלבנון מצבה האסטרטגי של ישראל השתפר דווקא ולא הורע. אלה המתיימרים לטעון שניתן היה לסגת מלבנון בהסכם, אין להם על מה להסתמך. אלה דברים בעלמא שאין להם כל אחיזה במציאות. המקטרגים יודעים לטעון שמה שקרה ב-2006 מבחינת יכולתו של חיזבאללה לירות טילים עלינו וההתחמשות העצומה שלו הם פועל יוצא של נסיגת ישראל מלבנון. הטעות היא קשה, אולי אפילו מכוונת למטרות אחרות. כך עמוס מלכא במאמר שהוזכר לעיל: "יש המדברים על התחמשות חיזבאללה כאילו נבעה מהיציאה מלבנון. השאלה שצריכה להישאל בהקשר זה היא אחרת: אם היינו נשארים בלבנון, האם חיזבאללה לא היה מתחמש? האם הוא לא התחמש כשהיינו בלבנון? למעשה, רוב החימוש אותו ירו אנשי חיזבאללה ב-2006 היה בידיהם עוד לפני שנסוגונו מלבנון. אנחנו מפחידים את עצמנו באמירות שהצד השני מתחמש ללא הפסקה, בעוד שגם צה"ל מתחמש, ואפילו יותר". וזו בדיוק הבעיה: ישראל נמנעה מסיבות בלתי מובנות מלממש את איומיה אם וכאשר חיזבאללה יפר את הסטטוס קו החדש שנוצר. ישראל הבליגה מדי או שנמנעה מפעילות אגרסיבית כלפי חיזבאללה כל אימת שהלה הפר את המוסכמות. כך נשחקה ההרתעה לרעת ישראל.
כמה מילים לאהוד ברק
ומילים אחרונות מוקדשות לראש הממשלה ושר הביטחון באותה התקופה, אהוד ברק. מילים רבות נשפכו עליו ועל כשליו באותה התקופה, על אופיו ומיני מגרעות אחרות. מהיכרותי אותו איני מסכים עם המבקרים על-אף שגם הוא אינו חף מטעויות. במאזן הכולל של תכונות, החל מחשיבה צבאית-אסטרטגית וכלה בחשיבה מדינית, כף הזכות נוטה ברורות. היציאה מלבנון, ללא הרוגים, ללא פצועים, למרות התנגדות חריפה מאוד של הממסד הביטחוני בישראל, להוציא מתי מעט שהצליחו להתגבר על הקיבעון המחשבתי שלהם, מוכיחים שאהוד ברק פעל בצורה מבריקה, עניינית מאוד, וכך הציל את ישראל מהתבוססות מיותרת בארץ הארזים.
