שירת הכאב, כאב השירה

זהו ספר שירים עב-כרס כשמדובר בשירה, מעל מאה ושמונים עמודים, ונראה שמשך זמן לא קצר שכנו אלה בתוכה. ייתכן מאוד, לפי כך, שאף לא התכוונה להביאם אל מכבש הדפוס ואולי זה היה מבוע שפרץ לפתע ושצף. טבעם של הדברים האלה לפרוץ, לעתים אף מפתיעים את כותבם והנה זה קרה. ואכן חשתי בספר מטען של תחושות ורגשות, ואם אלה נולדו בחזקת כאב מחד או בחזקת הקלה מאידך-גיסא, הרי שכך או כך זה כוחם, זה ייחודם וזה טיבם וזה טעמם - ואומר כי יש להם גם כוח וגם ייחוד וגם טעם. אבל עד כאן אולי, בקצרה ולפי שעה בעניין דחפיה ומבועי שירתה של דורית ג'אן, שאת טפחם היא מגלה, אולי לעצמה, בהמשך הספר. כי בהקדמה לספר כבר כתב המקדים, ראובן שבת, סקירה מאלפת ולמדנית על מסובבי שירתה, ואלו רשימה זו שלי, בבסיסה מושתת על קריאת-חוויה. לכן ואולי טעמי ומבטי על שירי הספר יהיו שונים ויצדיקו את כתיבתם במקביל. כָּל הַנּוֹף הַזֶּה הַשָּׂרוּעַ לְמַרְגְלותַי, כָּל מְלוֹא הָאֶרֶץ הַזּוֹ פּוֹרִיָה. כְּנֶטַע עוֹלָל נֶאֱחָז בְּדֹפֶן רֶחֶם אִמּוֹ. וַאֲנִי, צוֹפִיָה מִנֶּגֶד. ("נוף מולדתי", עמ' 182) ובכן הנה פתחתי בזה את רשימתי, שבוודאי תקצר מול הספר, דווקא בשיר שהבאתי מסופו כדי לבטא את התחושה המתקיימת בו. תחושה שמתוכה היא חווה את החיים, והם כמוהם כמצויים מעֶבר לנוף שהיא רואה. כך תחושת הקריאה. כאותה רחל בת כנרת שהיא מייחדת לה שער בספרה, ושממנו הובא השיר - אישה ומשוררת שידעה על החמצת עצמה, שכתבה על אותה החמצה ועל אותה כמיהה גדולה שלה שלא באה על סיפוקה. אך עליי לומר כי בשונה ממנה, מרחל, ועל אף כל התחושות עטופה המשוררת שלנו, דהיינו האישה שבספר, באהבה מסורה ומסופקת בנתינתה. כתיבתה עומדת על עיקרון של כמיהה ורצייה ונטועה בה התחושה שכאילו העולם אשר בחוץ הנו עולם מקביל לזה הפרטי שלה, וכמעט לומר שהמלחמה עליו אינה מלחמתה עוד. עולם שנעשה מנותק ממנה בכורח נסיבות ואולי שייך עכשיו לאחרים, מה שעושה את חייה, אם נרצה כך להרחיק ולומר, כמו זיכרון של עצמם. כי המראות שבחוץ הם כמעט זיכרון, אולי יותר משהיא יכולה לעשות עם מציאות עצמה, ותחושה זו באה בהכרח ומגבירה את כמיהתה, מציפה בה את השירה. מִי יָכוֹל לַאֲמִירֵי נַפְשִׁי אֲשֶׁר שָׁחָה קוֹמָתָם, נָשְׁקוּ לַאֲדָמָה, וְנַפְשִׁי הַסְּעוּרָה תְּפַרְפֵּר. מִי יוֹשִׁיט לִי אֶת יָדוֹ יַכְנִיסֵנִי בְּסֶתֶר כְּנָפָיו? אוֹתִי, שֶׁרָאִיתִי הַכֹּל, גַּם שַׁחְתִּי גַּם גָּבַהְתִּי מְאֹד. (מתוך "אמירי נפשי", עמ' 34) כך היא כותבת, ואכן מזכירה את שירת המוזה שלה בשורות לא מתחכמות, שורות של אמת, נגישות וחודרות שהקורא מתחבר אליהם במהרה - ומיד אחר כך היא יוצאת בהצהרה על הכוח שהיא בונה לעצמה, ואת הקן הפרטי המשפחתי החם שמחזק אותה. אולי יש כאן ניגודים של תחושות, דיסוננס מובן של רצונות מתהפכים, של תקווה שנלחמת בנואשות ואולי אפילו נואשות שנלחמת בתקווה ומנסה לדחות אותה - הכול לפי השעה, הכול תלוי כנדמה בכאבו של הגוף, במצוקתו. ההיסגרות הכפויה מולידה נתק מהדברים של יומיום, והאדם נעשה תלוי-אחרים שמביאים אתם את החוץ פנימה. מתוך כך ומתוך כל הלבטים האלה שבנפשה ובגופה, בין הכוח לחולשה, בין ההתגברות להישברות, בין זה שהיא מוצאת לבין זה שהיא מאבדת היא מצהירה: אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁתָּמִיד חֲלַמְתֶּן לִהְיוֹת אֲנִי הַתֵּל אֲבִיבִית הַצְּפוֹנִית הֲכִי שְׁכוּנָה בְּעוֹלָם. אֲנִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת הַנֶּאֱמָנָה שֶׁכּוֹתֶבֶת כְּמוֹ זוֹנָה אֲנִי הַשַּׁמְרָנִית הֲכִי מְשֻׁחְרֶרֶת. אֲנִי אֲלַטֵּף וְאֶלְקֶה בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת. אֲנִי אִשְׁתּוֹ אִמָּא וְסָבְתָא גֵּאָה אַךְ חָפְשִׁיָה כְּאִלּוּ הָיִיתִי לְבַד. (מתוך "אני האישה", עמ' 36) בכתיבתה היא פורקת. בכתיבתה היא מתרגעת. בכתיבתה היא יוצאת בדרך מסוימת אל העולם. העולם שגם בא אליה עם הגבר שלה האוהב, האהוב. הוא אוהב כי יש בה נפש גדולה, גוף מתמסר, ולב שיוצא אליו. הוא אהוב משום דאגתו, חומו, אהבתו, מסירותו. הגבר שלה מביא את ריח העולם והחיים שבחוץ אליה, אל חושיה, אל לבה, אל גופה. הגבר שלה שמחבק אותה ואשר לו היא נותנת את חום גופה ולבה. באפלת חדרם היא חופשייה ובריאה, וברגעים ההם של שכחה כלשהי גופה וגופו נעשים מרכז חושיה. אָבוֹא אֵלֶיךָ עַתָּה, אָבוֹא כְּמִי שֶׁיְדַּעְתָּהּ, אָבוֹא פְּרוּעָה וּמְפֻיַּחַת סְתוּרַת שֵׂעָר, רִגְבֵי אֲדָמָה לְכַפּוֹת רַגְלַי. -- - - - - - - - כָּךְ אָבוֹא. כָּךְ וְלֹא אַחֶרֶת. אָבוֹא אֵלֶיךָ בּוֹגֶרֶת אִשָּׁה יוֹדַעַת דָּבָר אִשָּׁה בְּגוּפָהּ נִלְפֶּתֶת בְּךָ. כִּי הִשַּׁלְתִּי מִגּוּפִי אֶת כְּסוּת הַיָּהֳרָה קְלִפָּה וְשִׁכְבָתָהּ. אָבוֹא אֲנִי וְעַצְמִי אֵלֶיךָ אָבוֹא חֲשׂוּפָה סַלְסִלַּת תְּאֵנִים בְּשֵׁלוֹת בְּיָדִי. (מתוך "אבוא אליך עתה", עמ' 18 -19) כך, כמו שהייתה, כמו שידע אותה - היא רוצה להיאחז בנועם הלילה, לא לחשוב שהחושך שהיה טוב יכול לחמוק עם עלות האור, לא לחשוב שהגוף המתהנה שהיה עמה משך הלילה יהפוך לגוף אחר עם השתלטותה של המציאות האחרת, של אור חושף, של ערנות טורדת עם השתלטות הצד האחר של חייה וכפיית עצמו עליה. וְנִדְמֶה שֶׁאֹשֶׁר חֲמַקְמַק, מְצַמְצֵם אֵלַי מֶרְחָק מוֹשִׁיט לִי פֶּרַח רֵיחָנִי כִּמְפַיֵּס אוֹתִי זְמַנִּית. וְנִדְמֶה, שֶׁאֹשֶׁר לֹא נִכְבַּשׁ מוֹשֵׁחַ אֶת שְׂפָתָיו בִּדְבַשׁ קָרֵב בְּשֶׁקֶט לְנַשְׁקֵנִי נְשִׁיקָה שֶׁל אוֹהֲבִים. וְנִדְמֶה, כִּי לְעִתִּים עָלִים יְרַקְרַקִּים מַגִּירִים טִפָּה שֶׁל טַל שְׁקוּפָה עַל בִּטְנִי הַחֲשׂוּפָה, וְנִדְמֶה. ("ונדמה", עמ' 73) מבעד לחלונה היא רואה את העולם הקרוב לה שנעשה רחוק, ומשהו נטמע בה אולי בלי שתחוש בו ובלי שתפרש אותו עדיין. עד אשר כעבור זמן נבנה הדבר בתוכה, גוברות בה התובנות באשר למצבה הנתון ומשהו בה מתחיל לנבוע מבפנים. בהיותה נוכחת בכאבם של אחרים נפתח פצעה שלה והחל להזרים מתוך התובנה שנקלטה בה את הכאב החוצה. כי מבעד לחלונה היא רואה את סטלה, סטלה שאבדה לעצמה, שאבדה לה מודעותה . והיא רואה זאת בחומרה, נרתעת וחומלת וכמו אינה רוצה לוותר עוד על מודעותה שלה, גם אם היא כואבת. אביא אפוא את חלקו של השיר הפואמי המכונן הבא, ורק בחלקו מפאת אורכו. ושוב: האם החמלה על אותה אישה מעוררת אותה? האם הפחד ממצבה של אותה אישה מנער אותה? אני סבור, שוב, שהרתיעה ממה שזה מקיש בה מַשּיבה בה טפח ושניים של חיים ומעניקה לה כוח לא מבוטל: אֶתְמוֹל כְּשֶׁעָמַדְתִּי בְּחַלּוֹן הַמִּטְבָּח וְהִשְׁקַפְתִּי עַל הַטֶּלֶפוֹן הַצִּבּוּרִי, שֶׁהָפַךְ נְחַלְתֶּם שֶׁל זָרִים, נִזְכַּרְתִּי בְּנִילִי מוֹנְטָנָה, הַמְשֻׁגָּעָת שֶׁל הַשְּׁכוּנָה. - - - - - - תָּמִיד כְּשֶׁנִּילִי מוֹנְטָנָה חָטְפָה הֶתְקֵף שִׁגָּעוֹן, הָיְתָה יוֹצֵאת מִבֵּיתָהּ אֶל הָרְחוֹב, פּוֹתַחַת מַחְבֶּרֶת בְּלוּיָה, וּמַתְחִילָה לִקְרֹא מִמֶּנָּה בְּקוֹל רָם אֶת שִׁירֵי רָחֵל. הִיא דִּקְלְמָה יָפֶה הַמְּטֹרֶפֶת הַזֹּאת. בְּעִקָּר שִׁירִים עַל נוֹפֵי אֶרֶץ נִשְׁמָתֵהּ, הַגֶּשֶׁם הוֹצִיא מִמֶּנָּה שִׁירִים יָפִים, הַחֹם וְהַשֶּׁמֶשׁ שִׁירִים מְטֹרָפִים, שֶׁגָּרְמוּ לָהּ לְהִתְפַּשֵּׁט בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב. - - - - - - נִילִי מוֹנְטָנָה נֶעֶלְמָה לִפְנֵי כִּשְׁנָתַיִם אֵינִי יוֹדַעַת אָן. שְׁמוּעוֹת מְסַפְּרוֹת שֶׁאֻשִׁפְּזָה בְּמוֹסָד פְּסִיכִיאַטְרִי, אוֹ שֶׁמֵּתָה. אֵין אֶת מִי לִשְׁאֹל. מִיָּד אַחֲרֵי שֶׁנֶּעֶלְמָה הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב, לֹא הִתְבַּיַּשְׁתִּי לַחֲשֹׂף. הָיִיתִי צְרִיכָה לְמָלֵא אַתְּ הַשָּׁקֵט הַזֶּה שֶׁנּוֹצַר, אֵת הֶחָלָל שֶׁנִּפְעָר עִם הֵעָלְמוּתָהּ שֶׁל רָחֵל שֶׁלָּהּ. נִילִי מוֹנְטָנָה הַמְּשֻׁגַּעַת אֵינֶנָּהּ. אֲנִי כָּאן, וְכוֹתֶבֶת אוּלַי גַּם בִּשְּׁמָה וּבִזְכוּתָהּ - אֵינִי יוֹדַעַת. אוּלַי. (מתוך "מונטנה", עמ' 105-103) אם אותה סטלה יכולה להתפשט באמצע הרחוב, האם היא עצמה אינה יכולה לעשות זאת? אך נראה שלא, כי לא אבדה לה צלילות דעתה והיא מודעת לעצמה ולחייה. אלא שניתן לפשוט ולא את הכסות החיצונית. אלא שאפשר לפשוט ולא את הבגד. היא מחליטה ונדחפת אל הרצון והצורך לפשוט את פרטיותה, את כאבה, את סודה. אולי כן ואולי לא היא אומרת, אולי כל זה לא בגלל סטלה, אך הבלתי מודע שלנו יודע היטב מאתנו. לאחר הכול, כמו שאפרוח רוצה לבקוע מתוך כלפתו אל האור, כך באה אותה ציפור שגדלה וכבר מצייצת שירה, רוצה בדמיונה לחדור אליה ולהיות חלק ממנה, מסייעת לה לבקוע את קליפתה הקשה מבחוץ והיא כמו מיילדת אותה. יֵשׁ צִפּוֹר אַחַת הַמְּקַנֶּנֶת בְּשֶׁקַע צַוְּארֵי, כְּמוֹ אוֹמֶרֶת: הִכָּנְסִי, וּמִפַּרְפֶּרֶת. מִי יוֹשִׁיט כַּפוֹ וְיַכְנִיסֶנָּה שֵׁם? (מתוך "שמים מעלי", עמ' 155-154) יודע אני, כי משבאה ציפור כזו ומקננת קשה מאוד לגרשה, וכך בוקעת השירה, זו שלא פעם ואולי תמיד נוכחותה הופכת להיות נוכחותנו שלנו. נוכחות שהטילה עלינו הבריאה. אך אם זהו נטל, הרי זה נטל שמביא עמו ברכה. אבל לא אוכל לסיים מבלי להביא חלק מן השיר שבו היא יוצאת מעצמה. כי אחטא לספר. כי לא רק על עצמה היא כותבת ואל תַטעה בכך רשימתי את הקוראים, בהיותי דבֵק באישי, בנפשי, בלבבי. והיא פוצחת ומצהירה, נלחמת על הישות שלה כאישה, מוחאת על מצבן הכללי של נשים. אולי לאו-דווקא כאן אך על נשות העולם, כאשר דמות סבתה או דמות אמה, נשים קרובות לה, ונשים אחרות שכמוהן חסרות יכולת דיבור ואמירה. והיא באה לומר את הדברים שהן לא אמרו. דברים שנשים לא מעטות עדיין אינן אומרות. שותקות, אם מקבלת הדין ואם משום שאינן יכולות לומר את הדברים: בְּשֵׁם כָּל הַקְּדוֹשׁוֹת אֲשֶׁר גִּדְּלוּ יַלְדֵיְהֶן לְתִפְאֶרֶת בְּשֵׁם נְשׁוֹת שִׁכּוּן וּמַעְבָּרָה. עַקְרוֹת הַבַּיִת הַנֶּאֱמָנוּת בַּיּוֹם וְעֵת הַשֶּׁמֶשׁ לָהּ תִּרְדֹם מְפֻשָּׂקוֹת בְּמִטָּתָן לְבַעְלֵיהֶן. רוֹחֲשׁוֹת תְּשׁוּקָה לֵילִית מְמַלְּאוֹת אֶת יִעוּדָן עַל מַצָּעִים הָרְקוּמִים בְּרֵיחַ סַבּוֹנָן. בְּשֵׁם כָּל הַקְּרוּעוֹת מֵעֲיֵפוֹּת שֶׁלֹּא פָּסְקוּ לְרֶגַע מִלְּכַבֵּס, מִלְּבַשֵּׁל, מִלֶּאֱפוֹת. לִנְדֹּד בְּמַחְשַׁבְתָּן אֶל מְצִיאוֹת אַחֶרֶת, עֶרֶשׂ יַלְדוּתָן אֲשֶׁר אָבַד. אֶרֶץ שֶׁל נֵכָר, גְּדוֹת חִדֶּקֶל וְהַפְּרָת. (מתוך "קדושות", עמ' 137-136) זהו ספר ראשון למשוררת, כאמור, והוא חם ומפתיע. אין ספק, על-פי הבערה שבו, שיוולדו עוד ספרי שירה מפרי עטה אחריו ואנחנו נחכה להם שיבואו. ואולי כך או כך תשוב אותה סטלה מונטנה לגרום את שגרמה לה ליד תא הטלפון הציבורי של השכונה, תשליך מעל עצמה את בגדיה ותקרא בקולה הרם את שירי רחל ממחברתה הבלויה.