האם באמת האישה נחשפה לגזענות? אולי זו הייתה סתם גסות רוח? אולי התור הארוך וילדיה שאיבדו הסבלנות הגבירו את הרגישות שלה והיא פירשה דברים שלא כנכונה? כיצד יכלה לפרש דברים שלא כנכונה?!
הפרופסור לפסיכולוגיה רוברט סיגלר סיפר באחד מספריו על מקרה מעניין שקרה לו, כשהלך עם בנו בן השנתיים ברחוב. הילד ראה איש שאת קרחתו מעטרת סביב רעמה מקורזלת. "ליצן!" קרא בנו בהתלהבות. סיגלר הסביר לבנו שבגלל שהאיש אינו לובש בגדים צבעוניים ואינו מנסה להצחיק הוא אינו ליצן.
כולנו מבינים כיצד בן השנתיים הגיע למסקנה זו, האיש שהילד ראה מתאים לתבנית של הליצנים שהוא ראה, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אדם בעל תסרוקת כזו שאינו ליצן.
האם אנשים מבוגרים יכולים לטעות כך. ודאי במצבים שאינם ברורים וכאשר השיפוט שלנו מופרע או מוסח אנו נאלצים להחליט במהרה וייתכן שנשגה. אם אדם זוכה פעמים רבות ליחס רע בגלל צבע עורו, ברור שכאשר הוא ייתקל ביחס רע האפשרות הזו שתואמת לדפוסים שהוא מכיר תהיה נגישה לו. ובהחלט ייתכן שאותו אדם לא טעה ואכן שוב הוא זכה ליחס גזעני.
אך מדוע כל האנשים שלא נכחו במקום האמינו לה. חלקם כנראה מכירים אותה אישית ולא את הצד השני. קל להזדהות עם מישהו שאתה מכיר. האיש השני היה החזק - מנהל במשרד ממשלתי, ואולי חלק מהגולשים נתקלו ביחס רע במשרד ממשלתי והסיפור מתאים בדיוק לניסיון שלהם. כלומר גם הם הכניסו את זה לתבנית המוכרת להם.
מסע צלב
האישה לא עשתה דבר רע בזנ שחלקה את הרגשתה בפייסבוק, זו מטרת הרשתות החברתיות. פעם התגובה הייתה נחמה, מילות כעס על האירוע. היום עברנו למסע צלב, מסע צלב שהשתבש לגמרי. בתחילה משתתפים ומגיבים החברים הקרובים, שמכירים לפחות את אחת הנפשות הפועלות, ומכאן והלאה המשתפים מכירים רק את המשתף ויכולים להעיד רק על אמינותו. אבל גם אם המשתף הוא אמין, מה שקרה כאן הוא טלפון שבור ולעולם לא יגיע אותו מסר לקצה השני. אנשים בטעות החיצונות כבר מגיבים על דבר שאין להם שום סיכוי לדעת את אמיתותו.
אבל הבעיה מתחילה עוד מוקדם יותר. מוחנו אינו מכשיר הקלטה, כדי שמשהו ייכנס לזיכרון הוא עובר עיבוד וכל שליפה מהזיכרון היא למעשה עיבוד מחדש. אנשים שחזו באותו אירוע יכולים לתאר אותו באופן שונה לפי האופן שבו הם עיבדו אותו. לפני שאנו מאשימים מישהו אנו צריכים להיות בטוחים בדברינו.
המדהים שלאיש לא הייתה כוונה להרע. האישה דיווחה על חוויה אישית ברשת חברתית, זו תכליתה של רשת חברתית. השיתוף של פוסט גם הוא חלק מהנוהג המקובל ברשת חברתית. האנשים שהוסיפו תגובות נגד המנהל עשו זאת מתוך תחושה של מחאה נגד עוולה. כאשר נודע על התאבדו של המנהל מיד הפכה האישה מטרה לתגובות נזעמות. מדוע? מתוך התחושה שאולי היא אינה צודקת, מתוך תחושה שאף אם אמר מה שאמר. על זה לא מגיע לאדם עונש מוות (גם אם הוגזר זאת על עצמו). אותם האנשים חשים בחוסר צדק ושוב מגיבים.
היום בדרכי הביתה עברתי ברמזור, שני אמבולנסים חסמו נתיב ופינו פצוע על-רקע צפירות של מכוניות. אלו צופרים כדי שיתנו להם לעבור נתיב ואלו צופרים כדי שלא ייכנסו לנתיבם. הרי אומר לו הצופר לא ייתכן שאני אפסיד את האור הירוק בגלל קיה או מאזדה. אבל בכל קיה מאזדה ויונדאי וכו' יושב לו נהג או נהגת אדם כמו הנהג השני, בדיוק כמו שמאחורי כל פרופיל או פוסט עומד אדם בשר ודם.
