אין זה סוד כי המדיניות השלטת ב-15 השנים האחרונות היא של הפרטה. הפרטה אינה דבר רע כל עוד ההון אינו מתרכז בידי קומץ של אנשים, וכל עוד השירותים החיוניים שהמדינה מחויבת להם מתוקף האמנה החברתית שבינה ובין האזרח, ניתנים. אלא שלצערנו המדינה התפרקה מאחריותה לאזרח. עדות לכך היא התרחבות הפערים בחברה הישראלית שמגבירים את השסעים.
מדינת ישראל שהייתה בעבר אות ומופת למדינות העולם בהיותה מדינת רווחה, התבססה בשנים האחרונות בראש המדינות בעלות הפערים הגבוהים ביותר בין עשירים לעניים, וזה לא מפתיע. קחו למשל את יוקר המחיה. בעוד החקלאים לא מרוויחים יותר, אלא להפך, הצרכן הישראלי משלם יותר.
לצערנו, בניגוד להצהרות המפלגות גם בבחירות האחרונות לכנסת, נמשכת מדיניות ההפרטה של שירותי הליבה. כך למשל, רק לאחרונה נודע על הפרטת חלק מהשירותים הווטרינריים על-ידי העברתם לגורמים פרטיים. מדובר בעוד מסמר בארון הקבורה של חיסול מתמשך של השירות הציבורי.
שוו בנפשכם מצב שבו תחליט המדינה כי מעתה ואילך האזרחים יידרשו לשלם את מחירם האמיתי של עלות החינוך, הבריאות, השימוש בתחבורה ציבורית ועוד. דרישה כזו של המדינה לשלם את העלות האמיתית של השימוש ברכבת למשל, הייתה הופכת את הרכבת למערכת לא רוווחית, שכן חלק מהאזרחים יעדיפו לנסוע ברכבם הפרטי ולחלק אחר לא יהיו המשאבים הכלכליים הדרושים לשימוש ברכבות. למעשה בתחומי החינוך והבריאות ניתן לראות יותר מניצנים של הפרטה, קרי שהמדינה מתפרקת מאחריותה הישירה.
בנק ישראל פרסם בשנת 2012 מחקר לפיו בעוד רשויות חלשות מממנות תוספת של 0.7 שעות בשבוע מעבר למה שמתקצב משרד החינוך, הרי שרשויות עשירות מממנות תוספת של 2.4 שעות שבועיות נוספות. הדבר אף מחמיר לאור העובדה שהורים בעלי יכולת משלמים מכיסם שיעורי תגבור לילדיהם, שיעורים הנמנעים מילדים של משפחות עם חיסרון כיס.
מערכות הבריאות בישראל הן מהטובות בעולם, אך המשפחות בעשירונים הגבוהים יכולות ליהנות מהן יותר. עבור תושבי הפריפריה המצב עגום שבעתיים והדבר משפיע באופן ישיר על בריאות האזרחים ועל תוחלת החיים שלהם.
תוצאה זו של מניעת שוויון הזדמנויות מחמירה את הפערים בחברה הישראלית ומחזקת את הימשכותו של מעגל, שבו נגזר פעמים רבות על ילדים משכבות חלשות להישאר בשולי החברה גם בבגרותם.
המדינה הפריטה את עצמה לדעת על-ידי הפרטת שירותי ליבה, כשכיום לא רק השכבות המוחלשות סובלות מכך אלא חלקים נרחבים ממעמד הביניים, ובכך הפרה את חובתה לאזרחיה. בין השירותים המופרטים - עובדים סוציאליים, מורים, פסיכולוגים, ועוד, המועסקים באמצעות עמותות ותאגידים שמעסיקים "עובדי הקבלן" בתנאים לא ראויים ומורידים את איכות השירות הניתן לאזרח.
ברור שמשאביה של כל מדינה מוגבלים ולכן נדרשים סדרי עדיפויות, אך יש תחומים כגון חינוך, רווחה ובריאות, שצריכים להיות חלק משירותי חובה של המדינה והם צריכים להיות תמיד בראש סדר העדיפויות. בשנים האחרונות גבר השיח הציבורי בסוגיה זו לאור המדרון החלקלק שאליו הגיעו ממדי ההפרטה מחד-גיסא ולאור העובדה שהמעסיק הגדול של עובדי קבלן היא המדינה מאידך-גיסא. הנזק הוא לא רק באיכות השירותים ולא רק בזכויות העובדים, שכן קיים נזק מתמשך וישיר הנגרם לגופים המקצועיים שמתרחקים מהתמחות והתמקצעות ככל שהם מרחיקים מעצמם את האחריות הישירה למתן שירותים לאזרח.
זה עתה הסתיימה מערכת סוערת של בחירות שבה נתנו המפלגות השונות הבטחות רבות לאזרחים והשאלה כעת היא האם זה "הכל דיבורים" או שגם אפשר לחוש במעשים? השאלה הגדולה שצריכים חברי הכנסת הנוכחית להשיב עליה היא האם תעמדו מנגד למול הקטסטרופה החברתית המערערת את האמנה החברתית בין המדינה לאזרחיה או שמא תובילו לשינוי המיוחל?
