|
ייסורים
כניסה למתחם הקניון. עוצר לשלוף פתק חניה לפני שהמחסום יעלה. שומר ששכרו אותו לשאול אותי אם יש לי נשק ואם אני יכול לפתוח את מכסה תא המטען, מסמן לי לפתוח אל החלון . נשען אל תוך המכונית. איש מזדקן. פנים לאות. מגולחות למשעי. שערו הדליל מסורק. שואל בעברית מוקפדת ובמבטא מאומן מה שהוא שואל, ומוסיף כי הוא מייעץ לי ברצינות עשויה להיזהר מלרכוש כל שהקניון מציע. אני משיב כלאחר יד שאני לא רוכש, אלא קונה, ולא כל שמציעים - אלא כל שאני צריך לו. אינו זז עדיין ממקומו. מחייך. רוכש קונה, מילים אדוני. אם כי נכון, רוכש מה שנשאר, נכס. קונה מה שנועד למלא צורך עובר, שילמת - וכבר אין לך.
מאחוריי כבר עומדות שלוש ארבע מכוניות המחכות כי אעבור את המחסום שכמו ממתין לסיומה של השיחה הנחוצה כל כך. אני מפטיר כי אני מבין שלולא הוא נוטל מעצמו רשות להתפלסף מדי פעם עם נבדקיו, היה משתגע על משמרתו. מחייך. אני זקן אדוני. מהנדס ייצור. בוגר טכניון. דירה. אישה. משרד. מכונית. עניבה. קונצרט. שילמתי וכבר אין לי. כל הנכסים שלי - ניידי... עובד על כן, עושה מה שאני יכול. למה אני מדבר? לא כדי לא להשתגע. פשוט כדי להיות... סליחה. הכנס כבר את הפתקית לחריץ אדוני. עוד מעט יצפרו. לא יודע מה שקרה היום. לא צפרו עדיין.
המחסום עולה. הוא סר מן החלון. זוקף את קומתו. אני רואה במראות כי הוא מאיץ נמרצות במכונית שמאחוריי למהר ולא לעכב את הממתינים לתורם להיכנס. נע לי לתוך המתחם. מצטער שלא שאלתי לשמו. ייתכן כי לא עצר לשוחח איתי אלא כדי שאשאל לשמו. ולא שאלתי, כאילו שכבר אין לו.
בצאתי, הוא עדיין על משמרתו. יושב. המחסום מתרומם. הוא בוהה לתוך עצמו. לא הייתי בבואי, אינני בצאתי. רק הוא עם מה שהיה ....
אצלנו
מדברת בלא הרף תוך כדי עבודות נקיון-הבית כמי שרודפים אחריה. היום על חתונות. אם יש לי שלוש חתונות בחודש, ולפעמים יש אפילו ארבע, זה משכורת. נניח עשיתי חתונה. באו אצלי. נתנו לי אלף. אני רושמת, מי, באיזה יום. באה הזמנה. אני מסתכלת. הולכת. נתנו לי אלף אני מוכרחה לתת אלף חמש מאות. שלש חתונות בחודש, אני צריכה לעבוד חודשיים לשלם. זהו.
ואם את לא משלמת, אני שואל. באים אצלך היא אומרת. באתי אלייך, ולמה לא באת אליי. אין לא יכולתי. לא יכולתי אומרים לפני כן. חולים. יכול להיות. נוסעים. לפעמים. חתונה אחרת. יש, למה לא. אבל הכל לפני כן. אומרים אחרי כן - זה כמו לשקר. ומשלמים. גם לא באת. גם באים אצלך. גם את משלמת. אבל הכל נגמר. מי יעשה כזה?
זה לא כמו אצלכם. חתונה. קונים איזה עט קטן, או אולי צלחת או סיר או מפה. משהו. אצלנו שטויות. רק כסף. מה נרשום? השם, היום, קנה צלחת? נתן צנצנת?...
אנחנו, שמחה זה לא רק לבוא. אני, אם יש מוזיקה - אני לא באה. אבל אם אין, אז אני זה לא רק לבא. אני, כמו שאצלנו, זה להיזהר שהחשבון יהיה תמיד טוב, גם להם, וגם לי, וגם היום, וגם מחר, כי מה זה להתחתן? זה רק היום...? זה לתמיד! אתה מבין. זה להיזהר תמיד על מה שהיה ועל מה שיהיה. אצלנו, זה לא שתינו וגמרנו. אני, אצלנו לא שותים בכלל. אולי יש, אבל היום הכל יש. זה לא משנה. מה שמשנה זה שאצלנו, זה לכל החיים...
|