אָסַפְתִּי חֲפָצִים
כָּל חַיַּי אָסַפְתִּי חֲפָצִים
וְכָעֵת אֵין לִי חֵפֶץ בָּהֶם
כִּי חֲפֵץ חַיִּים אֲנִי.
("חפץ חיים", עמ' 78)
כי מעל לכול, אלה הם החיים עצמם, בהם אנו חפצים. נכון, הבל הבלים אמר קהלת, אך הוא רוצה בהבל, כולנו רוצים בהבל שהוא חיינו על פני האדמה הזאת. גם כשצר, גם כשנמאס, גם כשכואב. אין זאת אלא שהאנושות רוצה בהבל, כי זה כנראה ברוב המקרים הטוב היחיד שהיא יכולה לקבל, שהוא זמין לה ברוב הזמן. לא מבחירה אלא היות שזה מה שניתן לה, ואף זה לא פעם אינו כל כך מובן מאליו. כי משבא אדם לעולם, אם טוב ואם רע זה נעשה מקומו עד יום לכתו.
בעיניים פקוחות ומפוכחות מסתכל כותב השירים האלה על החיים, על העולם, על האדם - והאדם הזה, שחי וחולף דרכם, ייתכן שהוא עצמו אינו אלא אחד ההבלים שהוא עד להם, והוא רוצה כך או כך להיות כאן. השאלה הידועה של להיות או לא להיות היא בעיקר שאלה רטורית, שהתשובה שלנו עליה היא כן. היות שבאנו, אנו רוצים להיות.
יש בזה אמת, מסתבר משירתו של עצמון יניב. כי החלק הטוב והמופלא בעולם שאנו מכירים הוא כנראה המופע שלנו עצמו. ולצדנו וגם סביבנו מופע האור והחושך, הים והחול. והזריחה והשקיעה. ולידנו זה שמעופף והולך על ארבע וזה שצומח במגוון צבעיו, אולי בניסיון להנעים לנו את המחשבות, לרענן, לאתגר, בתפקיד הלא מודע שמוטל עליהם. זה ציני למדי לומר זאת, אך אני מעז לומר שכך נראה לי מבטו של המשורר שלנו על מכלול הדברים.
מַדּוּעַ זֶה תַּן מְיַלֵּל
חָטְמוֹ אֶל מוּל שָׁמַיִם
וְהַלְבָּנָה הִיא תְּשׁוֹטֵט
וּמָה יוֹם מִיּוֹמַיִם
וּמֵי נָהָר בִּמְרוּצָתָם
חָצְבוּ חָרְטוּ בַּסֶּלַע
בִּגְבוּרָתָם אִישׁ לֹא יַכִּיר
לְלֹא רִשׁוּם הָרֶגַע
וְרוּחַ יָם וְחוֹל מִדְבָּר
וְעֵץ עוֹטֶה שַׁלֶּכֶת
הָיֹה הָיָה זֶה מִשֶּׁכְּבָר
אַל תַּעֲמֹד מִלֶּכֶת.
("אל תעמוד מלכת", עמ' 21)
ואל יעמדו החיים מלכת, אל נא יעמדו! האם אלה הדברים שמבקש לומר התן ביללתו כאשר הוא נושא עיניו אל השמים? האם על זה חושבים המים במרוצתם, חוששים לעצור פן תחדל זרימתם? גם הדומם מקבל כך תחושות, מעורר מחשבה אנושית על משימת חיים, במקרה זה זרימת הנהר. אך באותה מידה אפשר לחשוב כך גם על נשיבת הרוח, ועל גאוּת הים, ועל זחילת החול, ועל צמיחת העצים. זה כנראה רק עניין של מצב צבירה אחר. כי ללא כל אלה היה המקום הזה לא יותר משממה נטושה, גרם שמים ריק ושומם שמתגלגל בחלל.
והלא כך וכך יש דברים שנוטשים אותנו, בני האדם, חולפים עלינו, הבגרות מייגעת והזקנה מחלישה ומתישה. כולנו מודעים לבגידת הגוף בשלב יותר מוקדם או יותר מאוחר. אך בגידת החיים עצמם יכולה להיות גם רגשית, שאז האדם חש נטוש וחסר כוחות, בדומה לאותו מצב פיזי שנכפה על הגוף. כך הוא חש, פיזית או נפשית ובפני הרגע אין הבדל. וכך הוא כותב:
הַמִּדְרוֹנוֹת בָּגְדוּ בִּי
לֹא הָיָה בָּהֶם זִיז
לְהִתָּפֵס בּוֹ
שֹׁרֶשׁ לְהֵאָחֵז
צֵל עֵץ
גֵּב מַיִם,
חֶמְלָה.
("בגידת המדרונות", עמ' 74)
ברגישותו הרבה עוקבות עיניו אחר טבע העולם ועוקב אחריו גם לבו, וזה נוהה אליהם ואולי גם נכמר. חס על הטבע עצמו שאין לו כמדומה הזכות לרטון ולהיאנק, כי אינו נשמע, ולא פעם אף על התנכרותו של האדם אליו. כמו אולי שהטבע מתנכר לאדם, לעתים אף נוקם בו, מכה בו או מכחיד אותו, אם כי מתוך אין ברירה ברובם של המקרים. לאחר הכול גם הוא נתון למרותו של אחר וחייב להישמע לו.
אִישׁ זָקֵן אֶחָד
דּוֹחֵף בְּאֶפֶס כֹּחַ
לִפְתוֹחַ
שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם
וְהָאִישׁ לְבוֹשׁ הַבַּדִּים
שֶׁשָּׁמַע קוֹל הָאֵל אוֹמֵר
אִם אֶשְׁמַע קוֹל אַחֵר
אֶהֶפֹךְ הָעוֹלָם לְמַיִם.
(מתוך "סליחות", עמ' 50)
מפחיד! מאיים! אל נקמות! בורא קנאי! וכולם נשמעים לו, גם גרמי השמים העושים את השגרה שנכפתה עליהם, והם נעים משועממים במסלול שנקבע להם.
הנה בשער הקרוי "אוקטבות", המכיל אוסף בן שמונה שירים, בני שמונֶה שורות כל אחד, הוא מחזֵק את אווירת ניכורו של הטבע אל האדם, שמקבל על עצמו די באדישות את עובדת היותו כאן בתוך תהליך שנקבע לו מראש. שער צנום זה מוקדש כולו למסלולה של השמש, שגם היא, לאחר הכול הרי זריחתה ושקיעתה, עלייתה וירידתה נכפו עליה על-ידי כוח גדול ממנה. הכול סובב, מישהו רחוק אמר פעם, שוב, וזוהי מעין פואמה בשמונה משכים מבחינת כתיבתה. אבל זוהי גם מקאמה לשמש מבחינת תוכנה, תיאורה, כאשר שמונֶה האוקטבות מהוות מקבץ שלם אחד שעוקב אחריה מזריחה עד שקיעה, או מזריחה עד זריחה, ונראה נכון יותר לומר כאן, לפי רוח הדברים, משקיעה עד שקיעה. ברגעי הקריאה אתה יכול לחוש שכאילו יש לה לשמש נפש משלה, שמחייכת ומתבהרת בזריחתה, נעצבת ונאפלת אלינו בשקיעתה.
הִנֵּה רוּחַ יָם מְנַשֶּׁבֶת
אֲוִיר לַחְלוּחִי מְקָרֵר
הַשֶּׁמֶשׁ הֵחֵלָּה לָרֶדֶת
לִגְלֹשׁ בַּמּוֹרָד הַקּוֹדֵר
וְעִיר מְפֻיֶּסֶת בָּרוּחַ
תְּרִיסִים מוּגָפִים נִפְתָּחִים
כַּדּוּר אֲדַמְדַּם וְנָפוּחַ
מֵאִיר רְקִיעֵי עוֹלָמִים.
("אוקטבה מ' 6", עמ' 40)
עַתָּה הִיא יוֹרֶדֶת הַיָּמָּה
כְּבֵדָה עֲגֻלָה עָמוּסָה
אִי אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בָּהּ וְלָמָּה
לְהַשְׁלִים מַסָּעָהּ אֲנֻסֶּה
עוֹד מְעַט וְתִטְבֹּל בְּיָם תְּכֵלֶת
כִּי אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲצֹר
עוֹד מְעַט וְתוֹתִיר אֶת הַחֶלֶד
לְחַסְדִי שָׁר הַלַּיִל הַשָּׁחֹר
(אוקטבה מס' 7", עמ' 41)
כך, עמוד אחרי עמוד, פעימה אחרי פעימה, באיזו נכמרות של הלב הוא מלווה את השמש שאינה נחה והיא כבר יגעה. היא אינה כובה, רק חולפת למקום אחר, היא תשוב אלינו ואנו יודעים זאת. יודעים ומחכים.
אך הסחרחורת האפשרית שלה אינה מענייננו, ואין זה משנה את עובדת היעדרותה מעינינו ומחלוף האור שהיה לנו. אולי כמו אותן נשמות של היקירים שעצמון כותב עליהם יותר מפעם אחת בספר, שמוסיפים לבקר את מחשבתו. ואולם במקרה האחר הזה הוא יודע כי לא ישובו, ואיני מתעכב על זה כי אני נצמד לנרטיב של החץ ששילח מיתרו המתוח. אכן שמו של הספר נכון לתוכנו, אבל אותו מיתר גם מביא את המשורר שלו אל אזור הזיכרונות והגעגועים. אל הכיסופים שעולים בו לנעוריו, ליקירים שהיו לידו, למגננות שהיו לו ולביטחונות שהם העניקו לו - כל זה לצד מחשבותיו על מצבו כיום ועל דהירתן של השנים. זיכרונות שהיו עצם שנותיו הטובות, ספוגות הסקרנות והתקווה. כמו הזיכרונות והכיסופים של רובנו. סביר אפילו לחשוב כי של כולנו.
פַּעַם הָיוּ הַדְּבָרִים פְּשׁוּטִים
אוֹ שֶׁכָּךְ רַק נִדְמֶה
כְּשֶׁרָצִינוּ לָדַעַת
הַיְנוּ קוֹטְפִים פֶּרַח חַרְצִית
וְתוֹלְשִׁים עָלֶה אַחַר עָלֶה
אוֹהֶבֶת? לֹא אוֹהֶבֶת?
אוֹהֵב? לֹא אוֹהֵב?
-- - - - - - - - -
וּבִכְלָל, הַיֵּשׁ עוֹד בָּכֶם מַאֲמִין
לְמִשְׁפָּט הֶעֱלִים?
(מִתּוֹךְ "מִשְׁפָּט הֶעֱלִים", עֲמ' 102)
מתוך בגרותו ומתוך מבט ציני על החיים, שאינם כל כך רעים אלא שלא פעם גם אינם כל כך טובים, כפי הנראה, בא עצמון וכותב על הדברים. ואומר כי לאחר הכול נראה יותר ויותר ברור כי זאת גזרת העולם ואין מנוס מכך: להיוולד לבגור ולהזדקן. יום הולך ויום בא, השמש סובבת והלילה יורד, צמחים נובטים ונובלים והאדם בא והולך כמו הימים וכמו הלילות. עוברים כצל ימינו ולא נוכל לשנות דבר. אותו מישהו רחוק שכבר הזכרתי, שמרחף בין הדפים כבר אמר זאת מזמן, ולמה יש לנו מחשבה כי זה יכול להשתנות? מה אפשר לשנות בנו או בעולם ולחשוב שהשינוי יהיה לטובה? אולי נוכל רק לשמור על הקיים עבור עצמנו? שלא ירע המצב?
הוא לא אומר אבל די ברור שאם נחכים, אם לא נשחית ולא נהרוס אלא נעשה להיטיב כל עוד אנו כאן, הרי שייטב לנו. להיטיב בעצמנו עם עצמנו, כי את טיב הדברים עצמם לא אנחנו יצרנו ולא אנחנו בנִינו ולא אנחנו אלה שיכולים לשנות.
אֲנִי הַיּוֹם בְּגִיל
בּוֹ הָיָה סַבָּא רַבָּא שֶׁלִּי
כְּשֶׁהֵחֵל לִכְתֹּב זִכְרוֹנוֹתָיו
וְכָךְ הוּא כְּתָב:
"לִבִּי צִוַּנִי לִכְתֹּב סִפְרֵי זֶה
בְּעָמְדִי כְּבָר בְּמוֹרָד הָהָר
לֶאֱסֹף גַּרְגְּרֵי זִכְרוֹנוֹת חַיַּי
וּלְכַנְסָם אֶל מִסְגֶּרֶת אַחַת
בְּחָשְׁבִי שֶׁזֶּה יָכוֹל לְהָבִיא תּוֹעֶלֶת
לְמָאן דְּהוּא
בְּהָאִירִי לוֹ אֶת נְתִיב חַיָּיו".
בְּכָל בֹּקֶר אֲנִי מְטַפֵּס
אֶל תֵּל גֶּזֶר
לֹא לֹא
אֵין זֶה הַר
רַק גִּבְעָה נִשָּׂאָה בְּצַד כְּפָר
(מתוך "במורד ההר", עמ' 56)
זאת האמת: הדברים שנראו לנו גדולים נעשים קטנים. הדברים שנראו גבוהים נעשים די נמוכים. הדברים שנראו לנו חשובים נעשים בהרבה מקרים זניחים. האנשים שנראו לנו זקנים נראים בדיעבד צעירים. ואולי מעל לכול: רגשות הלב, שחשנו אותם כתחילתו של החלום או סופם של החיים נעשים דברים שיכולים להיות נסבלים וגם חולפים.
ובכן מה בידנו לעשות נגד כוחות עליונים, נגד חמיקת הזמן והאם יש פתרון כלשהו למועקות הלב? האם יש תקווה שפוסעת אלינו, באה לקראתנו? עם כל מה שנאמר בספר ועל אף הכול, הוא חש פה ושם כי יש דברים שיכולים לשכך את המחשבות, להשכיח את הלחצים, להנעים ללב ולהגביר פעימות של שמחה ואפילו להוליד שירים. אולי מתוך גחמה נבראנו, אך גחמות לא מעטות ניתנו לנו כדי למצוא נחמות ומעט אושר. הוא רוצה בכך כמובן, מאוד אנושי לרצות בכך ולהתרצות בגחמות האלה.
כי לאחר הכול, אותה שמש ששקעה זורחת מחדש. ואותו אור יום שחלף שב ומגיה עם שחר. ואנו יודעים שכשם שאור היום מסתיים כך אנו גם יודעים שחשכת הלילה תבוא אל קצה. ואותן תחושות של הלב המצויות בשפל עם לכת האהבה, הופכות לרגשות של שמחה חדשה מיד עם בואה.
הַשֶּׁמֶשׁ נִרְאֵית חֲמִימָה
מִבַּעַד לִזְגוּגִית הַשִּׁמְשָׁה
אֲבָל טֶרֶם שָׁזְפָה אוֹתִי בְּקַרְנֶיהָ
אַף שֶׁשָּׁזַפְתִּי אוֹתָהּ בְּעֵינֵי
אַחֲרֵי יָמִים שֶׁל קֹר
מַפְצִיעַ בְּתִקְוָה
לֶחָם מְנַחֵם
רְגָשׁוֹת שֶׁנִּקְווּ בִּי
מִלָּאו אֶת אַקְוִיפֶר הַלֵּב
וְכָעֵת מְחַכֶּה
לְעוֹבֶרֶת אֹרַח
צְמֵאָה.
("מחכה לעוברת אורח צמאה", עמד 84)
תחושת הציניות הברורה בספר כלפי החיים והעולם ברורה, אך ציניות אינה נואשוּת. ציניות יכולה גם לחבק, בדרכה, ויש בספר די חום לעשות זאת, אף לגרום לה להתחבב ולהעלות חיוך מסוים. היא ניזונה מטרוניה שמוליד הפיכחון ויש בה רצון נואש לא במעט לשינוי. שינוי לטובה. אך גם אם אי-אפשר לשנות ולהיטיב את טבע העולם - ואולי אין זאת אלא את טבע האדם - הרי שאפשר לצפות שיביא את הטוב. והוא יודע זאת ויודע מה הוא הטוב הזה. כי מי כמוהו, המשורר, יודע כי העולם צריך אהבה. יודע כי האדם צריך אהבה, וכי המשורר אינו אלא עוד אדם שעוד יותר מאחרים מחכה לה, וכי שירתו היא המבוע לכמיהה הזאת. כמיהה שהיא נפש האהבה, הליבה שבה. או שמא ההפך מכך.
(עצמון ד. יניב: "כחץ מיתר שלוח", הוצאת "ספרי עיתון77", 2015, 136 עמודים)
