1. במונחים טלוויזיוניים, לפחות אלה שהרגילו אותנו בהם, הראיון של
אילנה דיין עם הנשיא אובמה היה "טוב" או "מקצועי" ושאר שבחים שאנשי תקשורת מכתירים בהם את בני מינם. גם דבריו של הנשיא האמריקני היו מדודים ומכבדים.
דבריו של הנשיא בדבר מה שהוא רואה בסתירה בין "הצו המוסרי שהוביל ללידתה של המדינה היהודית" לבין הזכויות המוגבלות של בני נוער ברמאללה, ודאגתו שמא בשל ה"סטטוס-קוו" המדיני, "נאבד את ערכי היסוד המקודשים בהכרזת העצמאות" שלנו, ראויים לדיון ולהתמודדות. זה גם לוז הטענה של השמאל הישראלי. אוסיף בהערה שהטיעון הזה היה תקף יותר בשנות ה-80, לפני הניסיונות המדיניים והצבאיים והדיפלומטיים שחווינו פה בכמעט חצי יובל שנים. השמאל צריך לעדכן את טיעוניו. ובכל זאת, הדברים ראויים לדיון.
עוד אמירה סתרה את מה שהטיפו לנו בשנים האחרונות, שהיחסים האישיים העכורים בין נתניהו לאובמה משליכים על יחסי ישראל-ארה"ב. פעמים רבות נכתב פה שמנהיגים מפרידים בין היעדר כימיה לבין אינטרסים מדינתיים, לא לחינם זוכה ישראל באופן קבוע לתמיכה של יותר מ-70 אחוזים מאזרחי ארה"ב. מתברר שכיוונתי לדעת גדולים. הנה אובמה: "חלק ממה שכה חשוב ביחסי ארה"ב-ישראל הוא שהם עמוקים יותר מכל מנהיג בודד או
ממשלה מסוימת. זה לא ישתנה. אני פחות מודאג מאי-הסכמה כזו או אחרת שיש לי עם רה"מ נתניהו..."
2. אבל מה היה בראיון במונחים ישראלים ויהודיים? האם דיין ייצגה את האינטרס הציבורי או רק את האינטרס העיתונאי המדומיין? מי שוחחה עם נשיא ארה"ב - עיתונאית מהאו"ם, ושמא תואמת ג'פרי גולדברג, עיתונאי השמאל האמריקני שאינו יכול להסתיר את תיעובו כלפי נתניהו? מדוע לא ישבה שם אילנה דיין החיה בישראל ומכירה את הטיעונים ההפוכים - נניח נציגת הציבור הרחב התומך בעמדת נתניהו - וכי לא ראוי היה לעמת בין שתי השקפות העולם באמת, ולא רק בהתמקדות אינסופית (וצהובה משהו) במתח האישי שבין שני המנהיגים?
הפילוסוף ה"ג גדאמר כתב, שאדם אינו יכול לברוח מדעותיו המוקדמות, מהאופק התרבותי שלו המקרין על ההווה. כל ניסיון להתעלם מהדעות המוקדמות של היחיד יפגע בתהליך ההבנה שלו את העולם ויסרבל אותו. לאורך הראיון היה ברור שדיין מסכימה עם השקפת העולם של הנשיא האמריקני. היא לא איתגרה אותו במישור האידיאולוגי, לא נכנסה לבורות שנויים במחלוקת, אלא אם כן נגעו במערכת היחסים האישית. גם בפרק המקדים, שבו ראיינה אישים בוושינגטון, לא מצאה כמעט מקום להביא את הצד השני או לכל הפחות לאתגר את בני שיחה בהערכה הפוכה לדבריהם באשר להתנהלות שני האישים.
שני הפרקים הציגו את אובמה כאינטלקטואל, המחשב דרכיו בשום שכל ובתבונה, מתוך ראייה מוסרית, בעוד שיריבו נתניהו מונע מרגש מחויבות כלפי עמו, אבל רגש. בעיקר רגש פחד מפני העלול לקרות למדינתו. אובמה כינה זאת "פוליטיקה של תקווה" מול "פוליטיקה של פחד". אנשי הנשיא הוסיפו פן אחר לנתניהו - זה שנשנה בפי יריביו אצלנו - "הישרדות" פוליטית גם במחיר "מוסרי" כבד.
הדיכוטומיה הילדותית הזאת מושלכת תדיר על החברה הישראלית בכללה, ועל המחלוקת שבין שמאל ("שכל") לימין ("רגש"). שמענו אותה בדברי
מרטין אינדיק, שהטיח: "אתם (הישראלים) עַם אמוציונלי, לא פועלים לפי השכל". דיין יכלה לשאול היכן ה"שכל" בתפיסה המתעקשת להחיל עלינו עקרונות מוסריים ומדיניים בלעדיים שאינם מוחלים על אחרים, אבל במקרה של ישראל מסכנים את חיינו ואינם מביאים תמורה. היכן ה"שכל" בדבקות ב"תהליך מדיני" שנכשל בציפיותיו ובהבטחותיו - האם נסיגה משטח כלשהו בעשרים השנים האחרונות הביאה לשלום או להתגברות הטרור מאותו שטח שהפקרנו? שכל.
3. עוד דיכוטומיה שפגיעתה רעה נכחה במסמך הטלוויזיוני: ביחס לישראל מדובר על "ביטחון" ואילו בצד הערבי מדובר על "זכויות". האמריקנים תופסים את הסכסוך הישראלי-ערבי באופן מטריאליסטי בכל הקשור אלינו. אנחנו דואגים לביטחון וחוששים מסכנות. זה נכון. אבל אנחנו דואגים גם לזכותנו על הארץ. בנאומו בקהיר ובנאומיו אצלנו, אובמה לא נגע בסוגיית הזכות של העם היהודי על ארצו. בנאום קהיר (2009) השתמע שההצדקה לקיום ישראל נובעת מהסבל שעברנו בשואה. אבל אם כך, הפלשתינים יכולים בהחלט לאמץ את הגדרתם בפי השמאל הרדיקלי כ"קורבנות של קורבנות השואה".
לכן, הדרישה להכיר בישראל כביתו של העם היהודי אינה התעקשות לצורכי דחיית השלום; בדיוק להפך: בלי הכרה זו לא ייכון שלום. אם הערבים אינם מכירים בזכות יהודית על חלק כלשהו של הארץ, ימשיך הסכסוך לעד. הנה שאלה שחובה לשאול תמיד: האם ישנו מנהיג ערבי, פלשתיני, שמוכן לנקוב בדרישות הסופיות של הפלשתינים, שלאחריהן יכריזו על קץ הסכסוך וסוף התביעות? חפשו בנרות ולשווא, משום שמבחינה אידיאולוגית, דתית ופוליטית - הפלשתינים אינם מעוניינים לסיים את מה שמכונה אצלנו "כיבוש". מבחינתם, כל אדמת הארץ "כבושה". הסכסוך המתוקשר בעולם לא החל ב-5 ביוני 1967 (היום לפני 48 שנה), אלא עם שיבת העם היהודי לציון עוד במאה ה-19.
כן, הייתי מצפה מעיתונאי ישראלי שיעמיד טענות אלו מול בן שיחו, אבל דיין התעניינה יותר בתחושות הנשיא על "ההפרדה באוטובוסים" (באיזו קלות קיבלה דיין את העלילה הנוראה הזאת והביאה בעקיפין את שקר ה"אפרטהייד" לבית הלבן. הפרשן גיא בכור אמר שהתקשורת הישראלית עסוקה בבִּיוש - "שיימינג" - ישראל בעולם), וביחס ל"חוצפה" של רה"מ הישראלי להרצות בפניו קבל עם ותקשורת על תולדות הסכסוך ולידתה של בעיית הפליטים ושאר זוטות. בלשון העם, דיין ביקשה "לחמם" את אובמה. נניח. גם אז הייתה יכולה לשאול לדעתו על תוכן אותה "הרצאה" ששטח נתניהו בנוכחות אובמה - מה דעת הנשיא על לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים; מדוע מקבלים הפליטים הללו יחס מפלה לטובה יותר מעשרות מיליוני פליטים אחרים בעולם?
גם אם זה מוסיף ל"דרמה" הטלוויזיונית, האם לא ראוי שנשמע את דעתו של אובמה בשאלת זכויותיה של ישראל? - לא זכותה להתקיים כמדינה, אלא זכות העם היהודי על ארצו, זכותו ההיסטורית, המוסרית, המשפטית והדתית - מדוע זה לא נכח ב"סיפור העיתונאי" שהביאה דיין? הנה בזעיר אנפין מצבה של התקשורת הישראלית.
