אקדים ואומר: אני מעריך את
משה ארנס כאדם, כאינטלקטואל ושר ביטחון, זאת על-אף התהום הפעורה בין תפישותינו האידיאולוגיות. דווקא משום ההערכה אליו, צרם מאוד לקרוא את מאמרו
על הנסיגה מלבנון בשנת 2000. לעניות דעתי, המאמר מתעלם מן הממד הביטחוני-אסטרטגי ומתמקד באמונות אידיאולוגיות של שר ביטחון בישראל.
ניתן לקבוע שהיציאה מלבנון הייתה הימור, למרות שלפי מיטב הבנתי, היה זה מהלך מבריק של ברק אשר הציל את ישראל מהתבוססות של 18 שנים בלבנון ודרשה ממנה קורבנות רבים מאוד. האם היו אלה קורבנות שווא או שמא הכרח בל יגונה, יקבע הציבור. אלה שלמען ההגינות חייבים לפרוש בפני הציבור, וודאי אלה שלא חוו את החוויה הבלתי נעימה של מלחמת לבנון השנייה, את מלוא היריעה ולהיצמד לעובדות.
שאלה רטורית
ארנס מציין עובדה שאסור להתעלם ממנה: חיזבאללה לא קם אלא תוך כדי השהייה של ישראל בלבנון, ולא כפי שרבים בישראל סבורים שחיזבאללה הוא תולדה של הנסיגה המבוהלת של ישראל מלבנון. בהתייחסו אל חיזבאללה, כותב ארנס: "חיזבאללה המשיך לתקוף את ישראל מתוך אותם כפרים, בעוד שהיא מילאה את חלקה בהסכם ונלחמה בחיזבאללה כשידה האחת קשורה. בארבע השנים שלאחר מכן נמשכה הלחימה בין חיזבאללה לישראל, ובמהלכה נפלו כ-24 חיילים בשנה".
נשאלת השאלה - מדוע ידה האחת של ישראל הייתה קשורה? מדוע ישראל החזקה והמתוחכמת לא השכילה להכשיר את דעת הקהל העולמית לקראת "טיפול" יותר אינטנסיבי בחיזבאללה? השאלה היא ממש רטורית. מי מנע מישראל לפעול כנגד חיזבאללה? הנה העובדות: כאשר סוללת תותחים של צה"ל ירתה אש לטובת חילוץ כוח מיוחד שהיה בפעילות באזור כפר כנא, ארבעה פגזים פגעו בשוגג בבסיס של האו"ם שהיה בסמוך, בו שהו באותה שעה מאות פליטים לבנוניים. כתוצאה מהירי נהרגו 102 אזרחים וכ-100 נוספים נפצעו, בהם ארבעה חיילי או"ם. באירוע נוסף שהתרחש באותו יום, באזור הכפר אל-נבטיה, נהרגו מאש צה"ל 11 אזרחים נוספים, בהם אימא ושבעת ילדיה. זו הסיבה ללחץ הבינלאומי שעצר את ישראל. האם במבצע ידה של ישראל הייתה קשורה? לא רבתי. בעקבות האירוע בכפר כנא פרסמה מועצת הביטחון של האו"ם הודעת גינוי לישראל ודרשה להפסיק את פעילות צה"ל בלבנון. זו האמת ולא אחרת. ישראל נלחמה בחיזבאללה ללא רתיעה וללא ידיים קשורות.
מלכא לא מבין
נחזור לרגע לעוד עובדה שארנס אינו מזכיר בהבלטה במאמרו: תוך כדי שהיית ישראל ברצועת הביטחון, חיזבאללה הנחית טילי קטיושה על יישובי הצפון ללא הרף מבלי שצה"ל ידע איך להתמודד עם כך. עד השנייה האחרונה של המלחמה המשיך חיזבאללה לירות טילים על ישראל, כולל טיל שנפל בבית החולים ביישוב בו אני ומשפחתי מתגוררים עד היום. מתיאוריו של ארנס ניתן להבין ששהיית ישראל ברצועת הביטחון הביאה לשקט פסטורלי בצפון. לא ולא.
עמוס מלכא, מי שהיה ראש אמ"ן באותם הימים של הנסיגה, כותב: "מלחמת לבנון הראשונה והשהייה הממושכת בלבנון שבאה אחריה; ותהליך המשא-ומתן עם סוריה. המסר המרכזי במבט לאחור ניתן לקבוע כי הנסיגה מלבנון במאי 2000 הייתה בסך הכול מהלך נכון, שעיצב מציאות טובה בהרבה מכל חלופה אחרת. מי שאינו חושב כך צריך לנתח את החלופה של הישארות במשך שנים רבות נוספות בלבנון, ובכלל זה את המחיר הביטחוני ואת המחיר הכלכלי של הישארות כזאת. המדדים להצלחה או אי-הצלחה של הנסיגה אינם אירועים מקומיים, גם אם הם קשים, אלא המציאות המתמשכת, וזו הייתה ועודנה טובה מכל האלטרנטיבות". ייתכן מאוד שארנס יודע מה שמלכא כראש אמ"ן לשעבר אינו מבין.
אילו היה ארנס
המרגיז ביותר במאמרו של ארנס הוא קישור בין הנסיגה מלבנון למלחמת לבנון השנייה, יען כי הנה לכם התוצאה של המהלך הבלתי נכון. על הקשר הבלתי מציאותי זה כותב מלכא: "מלחמת לבנון השנייה אינה תוצאה של הנסיגה בשנת 2000. היא תוצאה של כשל מבצעי — חטיפתם של שני חיילי צה"ל בגבול לבנון ביולי 2006 — שבצירוף לכשל מבצעי אחר שאירע שלושה שבועות לפני כן — החטיפה של החייל
גלעד שליט — יצרו תחושת השפלה שפעלה על מדינת ישראל ועל צה"ל וגררה אותם לפעולה שהם לא ידעו לנהל ולא ידעו לעצור בזמן". לפי מיטב ידיעתי המוגבלת, כמעט כל המומחים בתחום מסכימים עם דברי מלכא ולא עם ארנס.
כללו של דבר. משה ארנס מונע על-ידי אידיאולוגיה מאוד סדורה, ימנית מאוד. לגיטימי לחלוטין כל עוד שומרים על יושר. ארנס היה נגד הנסיגה הישראלית מסיני והסכם השלום עם מצרים. הוא סבר שמהלכו של
מנחם בגין היה שגוי. ארנס היה מוכן להשלים עם מדיניותו של שרון בלבנון אך כאשר זה החליט על נסיגה מעזה, ארנס כבר היה למתריס. ארנס נגד נסיגות, נגד הסכמי שלום או הסכמים אחרים שיש בהם מחיר של החזרת שטחים. אין בהיסטוריה אילו, אך אם נשתעשע לרגע, ניתן לומר שלו ארנס היה שר ביטחון מאז שנת 2000 ועד היום, היינו עדיין בלבנון.
