אולי כדאי לרענן מפעם לפעם את תודעתנו לגבי המכשיר הדמוקרטי הנקרא הזכות להפגין, תפקידו, ערכו וכיצד רצוי לא להשתמש בו.
כשאני בוחן את ההפגנות הגדולות והקטנות של השנים האחרונות מסתמנים הלקחים הבאים:
א. אין הפגנות ספונטניות. הפגנות דורשות קיום שלושה תנאים לפחות: מארגנים, נושא, מוטיבציה.
ב. הציבור הישראלי אינו נאיבי, אינו טיפש ולרוב הוא גם סקפטי. ובכל זאת, בתנאים מסוימים הוא יוצא להפגנות, או מצטרף להפגנות.
ג. הפגנות בדרך כלל אינן משיגות מטרות קונקרטיות, אבל הן מכשיר ליצירת מודעות, מיקוד תשומת לב, והפעלת לחצים על השלטון - מרכזי, מקומי או תאגידי - לפעולה. הפגנות אינן מחוללות שינוי, למעט במידה מוגבלת, שינוי תודעתי. הן מתמרצות מהלכים, שהם אלה שמחוללים שינוי ומקבעים אותו בהוויה השוטפת.
ד. הציבור אינו מצליח, מסיבות שונות, לשמר קשב לאורך זמן, מלבד מקרים שבהם המוטיבציה להפגנה היא אידיאולוגית, או משקפת איום שמחולל חוסר ביטחון משמעותי.
ה. מי שמנהל מאבק ציבורי על נושא כלשהו אך ורק באמצעות הפגנות או עיצומים (סוג אחר של הפגנה), נדון לכשלון.
ו. אף על-פי שהפגנות נחשבות הליך לגיטימי בדמוקרטיה וחלק מדרכי הביטוי של חופש הדיבור, הן עשויות בנקל לחרוג מן הנורמות הנחשבות לגיטימיות, ולהפוך ממכשיר חיובי לקידום מטרות למכשיר הרסני כמי-עט מכל בחינה שהיא.
למען התקינות הפוליטית אציין שהדברים הנ"ל אינם תולדה של מחקר מדעי, אלא של תצפיות אישיות ולקחים אישיים ואין לי כוונה לנתח את הדברים ניתוח כמותי אלא ניתוח תאורי מוגבל בלבד.
אין הפגנות ספונטניות
נדמה לי שאמירה זו בבסיסה מדברת בעד עצמה. הפגנות אינן מתחוללות כתופעת-טבע, ודרושים מספר תנאים בכדי לחולל אותן. הפגנה היא למעשה דרך להבעת מחאה, אי-שביעות רצון ממצב קיים ודרישה לשלטון האחראי למציאות השלילית לשנותה. כאן נולדת המוטיבציה, ולרוב היא מתגבשת לאורך זמן ומסכמת נסיון שלילי ממושך או תקוה נכזבת ממושכת לשינוי שאינו מתרחש. כאשר מבשילה המוטיבציה, נוצרים תנאי-היסוד לחולל מהלך שיתן ביטוי קולקטיבי לתסכול הפרטי של קבוצת הנפגעים כולה. הואיל ובהפגנה יש לקיים ארגון, סדר, סדרת פעולות מתוכננת ובעיקר להעביר מסר או מסרים מסוימים, חייב להיות בה גורם מארגן. ארגון טוב מבטיח מיקוד ומבטיח שליטה, והפגנות מוצלחות, כאלה שיצרו אימפקט חיובי חזק, והותירו משקעים שליליים מינימליים הן הפגנות שאורגנו היטב.
כאן המקום לציין ולהדגיש את חשיבות המיקוד בארגון ובמסמרים בהפגנה. מיקוד דרוש משלוש סיבות: ראשית, על מה מפגינים ומיהו מארגן האירוע. שנית, מהם שנים או שלושת הנושאים המרכזיים שהמפגינים מצפים בהם לפעולה מתקנת לפני כל נושא אחר. שלישית, הפגנה מוצלחת אינה כוללת רק נפגעים ישירים אלא גם שותפים אידיאולוגיים והומניים, שבהצטרפם לגוש המרכזי של המפגינים, מגדילים ומעצימים את האירוע ואת משקלו הציבורי. בכדי לגייס רבים כאלה ככל האפשר, חייבים במיקוד המסרים - מי המארגן, לאיזו תכלית ומהן הדרישות המרכזיות.
הציבור הישראלי אינו נאיבי
אני עומד מאחורי אמירה זו למרות שבאותה נשימה אני טוען שהוא הולך שולל לא פעם אחר "מפגינים מקצועיים" - מפגינים שלדידם שהשימוש בהפגנה הוא רפלקס מותנה או עווית פסיכולוגית בלתי נשלטת. שעה שהם מדמיינים לעצמם שהם מחוללים דבר-מה מועיל, ברוב המקרים מדובר במהלכים סזיפיים. בתנאים מסוימים הם מצליחים להטעות את הציבור הישראלי באשר לסיבת ההפגנה, זהות מארגניה ותכליתה האמיתית, ולגרום לו, לפרק זמן קצר עד קצר מאוד, לחיות באשליה שמדובר באירוע בעל מהות שונה. הפגנה מטעה היא הפגנת סרק.
אין כמו הפגנות קיץ 2011 כדי להמחיש נקודה זו. כל עוד סבר הציבור שמדובר ביוקר המחיה, שהמטרה היא לחולל שינוי בתחום זה מבלי לגרור את המדינה לתוהו ובוהו פוליטי ומבלי לעסוק בוויכוח הסיזיפי והאובססיבי "ימין" נגד "שמאל", התגייס בהמוניו להפגין וחולל את ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל. החשדנות הפוליטית של חלק בציבור, הניעה אותו מלהצטרף ובדיעבד הסתבר שצדק. המארגנים לקו בהגדרת המטרות, לקו במיקוד ולקו בניהול האירוע לקידום התהליכים הנכונים. מרגע שהתבררו פרטים אלה, והמארגנים התחילו לדבר על החלפת ראש הממשלה ועל שלטון סוציאל-דמוקרטי, הובן הכל והמפולת הייתה מהירה וקשה.
הפגנות מיועדות לחולל שינוי תודעתי ושינוי בסדר-עדיפויות
בחירות לפרלמנט ולרשות המבצעת מתקיימות במדינות דמוקרטיות בדרך כלל אחת לארבע עד חמש שנים. זהו פרק זמן ממושך למדי, במיוחד בעולם תזזיתי כשלנו ועוד יותר במיוחד בהויה הישראלית. לכן, לא מן הנמנע שצרכים, עדיפויות ודחיפויות ישתנו קודם למועד שניתן לתת להם ביטוי מוסדי בבחירות. אחת הדרכים להסב את תשומת ליבו של הממשל לשינויים בסדר העדיפויות של הציבור, אם אינו שם לב לכך בדרכים אחרות, היא הפגנה "הקוראת אותו לסדר חדש".
באמצעות ההפגנה מתחולל שינוי תודעתי גם בדעת הציבור עצמו, כאשר הוא נדרש לשקול ולהתייחס לדרישת מארגני ההגנה ולבחון אם היא מתאימה גם לו. הפגנות שכנגד או דרכי ביטוי אחרות כגון בתקשורת, כאשר המודעות הממשלית והציבורית מוקדה בסוגיה שעל סדר היום בהשפעת ההפגנה, יכולה לחולל את האיזון החוץ פרלמנטרי הדרוש. אולם אין להתבלבל. הביצוע עובר דרך מוסדות השלטון הממוסדים - הפרלמנט והממשלה. הרחוב אינו מנהל שום דבר. במקרה הטוב הוא גם אינו גורם לנזק בלתי-הפיך.
שימור הקשב הציבורי
הקשב הציבורי חיוני בכדי להשפיע על תהליכים בדמוקרטיה. התלות הפוליטית בדעת הקהל מחייבת זאת, ולכן שינוי מיקוד הקשב הציבורי בין היתר באמצעות הפגנה או שימוש קשב זה בהקשר לנושא או נושאים מסוימים, הוא דרך לצור דינמיקה שתקדם נושאים אלה. גם הפוליטיקאים וגם הציבור "מופגזים" חדשים לבקרים במידע חדש, באירועים חדשים, באילוצים חדשים ובאידאות חדשות וחדשניות, שמטשטשים או עלולים לטשטש את הקשב הרצוי, או את הקשב שהוביל להחלטות שבביצוען עוסקים גופי הממשל.
שימוש בסקרי דעת-קהל, על הנוחות ואי-הוודאות שבהם, עשוי לכוון פעילות וגם לביטוי ציבורי חוץ- פרלמנטרי בדמות הפגנות אד-הוק יש ערך דומה. ההבדל בין ביטויים רגילים בתקשורת, לסקרים ולהפגנות, הוא שרק בהפגנות יש ביטוי ישיר לממדי התמיכה הציבורית בחיזוק קו פעולה מסוים או בעוצמת הדרישה לשינוי קו פעולה מכזה לאחר. גם השימור וגם הגיוס לשינוי חשובים לחיים הציבוריים ולהוויה הפוליטית. אולם יש לשים סייג ברור על מה שניתן להשיג ומה שלא ניתן להשיג.
שמעוצב מחדש הדיון בסדר היום הלאומי או הציבורי, ריבוי הפגנות מהווה ביזבוז אנרגיה של הציבור. ובזבוז אנרגיה גורם לשחיקה, לאובדן מוטיבציה ולעייפות מנטלית. ריבוי הפגנות יוליך להדלדלות ההשתתפות הציבורית ומי שאמור להיות מושפע מהן, עשוי לטעות ולחשוב שהעניין הציבורי השתנה, כאשר מה שהשתנה באמת הוא המוטיבציה הציבורית לתת לכך ביטוי אקטיבי מתמשך; יש לציבור עוד נושאים לעסוק בהם, ורק המשוגעים לדבר ימשיכו לדשדש במצעדי ההפגנות לאחר שהרוב הגיע כבר לרוויה.
אין לנהל מאבק ציבורי רק ובעיקר באמצעות הפגנות
מי שרואה בהפגנה את האמצעי העיקרי ובוודאי מי שרואה בה אמצעי יחיד לניהול מאבק בנושא מסוים, טועה. להפגנות, כמו לכל אמצעי אחר למשיכת תשומת לב ומיקוד במצוקה, יש אפקטיביות מוגבלת, כפי שגם הוסבר לעיל. לכן, יש לתמהל הפגנות באמצעים אחרים ונוספים ויש לשנות את אופיין, מיקומן, היקפן ואופן אירגונן, כאשר מדובר במאבק ממושך. קודם עמדתי על אפקט העייפות המנטלית וכאן אני מבקש להדגיש את אפקט התיסכול. הציבור קצר רוח וחותר להישגים מידיים. כמעט ואן מצב שציפיות כאלה מתקיימות בפועל. כאשר הוא מתגייס להשתתף בהפגנה, גם אם ההפגנה מונה 50,000 משתתפים, זוהי עדיין הפגנה "תת-קריטית", כלומר שוות-ערך לפחות מ-2 מנדטים בכנסת. בכל ההיסטוריה של ישראל יש 2 עד 3 הפגנות שמספר המשתתפים בהן הגיע לכ-250 אלף איש או עלה על כך. אלה הפגנות בעוצמה "קריטית" דהיינו מחייבות פעולה קונקרטית מיידית. תהליכים ממושכים דורשים סבלנות, ומי שמנהלים מאבקים ממושכים צריכים לזכור שגם אם רבים בציבור תומכים בהם ומסמפטים את עמדותיהם, אם לא ניתן לכך ביטוי קונקרטי בהפגנה, כוחם מוגבל ועליהם לחשב היטב מתי ואיך למצות את אפקט ההפגנה.
כיום זו דילמה קונקרטית שעומדת לפתחם של מארגני מחאת העדה האתיופית, ואני מקווה שישכילו ללמוד לקח נכון מהעבר שלהם ושל אחרים, ולא להקדיח את התבשיל.
הפגנה שהופכת למהומות ואנרכיה, הרסנית ליוזמיה ומארגניה
בהפגנות של השנים האחרונות - הפגנות קיץ 2011, הפגנות קיץ 2012, הפגנות עובדי מפעלי ים המלח בדרום, הפגנות העדה האתיופית, הפגנות תושבי דרום ת"א וגם בהפגנות שהיו חלק ממאבק הבחירות האחרונות, מצד השמאל ומצד הימין גם יחד, בהפגנות עובדי הנמלים ורשות שדות התעופה ובמקרים בולטים נוספים - ניתן היה להיווכח בנכונותה של כותרת סעיף זה. כל עוד התנהלו ההפגנות במסגרת החוק, ללא נזקים כלכליים משמעותיים, תוך שמירת הסדר הציבורי ותוך שליטה בציבור המפגינים ובמסרים העקריים, הייתה להפגנות תרומה חיובית לעיצוב תודעת הציבור, לגיוס תמיכה ציבורית במסרים סוציו-אקונומיים ברורים ואפילו לגיבוש תמיכה פוליטית. באותן הפגנות שבהן התפוררה השליטה ונתגלעו חילוקי דעות בין השותפים למאבק או התחוללו אירועים אלימים, שחייבו תגובה משטרתית אלימה, או שנגרם נזק לרכוש ונפגעו סקטורים רחבים של הציבור, הותירה ההפגנה "טעם רע" בפי רבים.
לסיכום; המבחן העקרי לשאלה אם ההפגנה הייתה הצלחה או כשלון איננה השאלה אם השיגה במחי יד את כל מטרותיה. אין הפגנה שעשתה זאת בכל התקופה שלמן קיץ 2011, וגם לפני כן לא. הצלחת ההפגנה נמדדת בקריטריונים אחרים: האם שינתה מודעות ציבורית לגבי הבעיות שבהן טיפלה, האם שינתה אצל השלטון או המסגרות שכלפיהן הופנתה את סדר העדיפויות שלהם, והאם הותירה בתודעת הציבור תחושה של הישג עם "טעם טוב"; במילים אחרות צעד משמעותי בכיוון הרצוי, ללא הסתייגויות חריפות או קשות מדרך המימוש.
אנו נתונים כיום במוקד ויכוח ציבורי בנושאי תרבות ואמנות בישראל - מה לגיטימי, מה פחות לגיטימי או בלתי-לגיטימי, מי אמור לקבוע זאת, מי צריך לתקצב פעילויות תרבות ואמנות ומהם המדדים לתקצוב הציבורי. הויכוח הציבורי התעורר בעקבות מספר אירועים בהם שימשו במות לציון אירועי תרבות, מסגרת להפגנות אנטי-מממסדיות שעיקרן פוליטי ולא תרבותי. ובעקבות חריגה זו מהדיון לשמו התכנסו המוזמנים, התפתחה סערה ציבורית שטרם שכחה. ולהערכתי, לא קידמה בדבר את התרבות והאמנות בישראל, אבל הקצינה עמדות בשאלות לא-אמנותיות לחלוטין. גם אפיזודות אלה מוכיחות רבות מהטענות שהבאתי לעיל, לאמור שימוש קלוקל במכשיר החברתי-דמוקרטי המכונה הפגנה, עשוי להקדיח את התבשיל לשמו התכנסנו. שכן שהוא מסיט את הדיון מהנושא המוצהר לכיוונים אחרים לחלוטין, שסביבם ככל הנראה כלל לא היה מתכנס הפורום.
