כל יום עם זעזועים. את עצמם הם לא מזיזים. רק את כל השפויים הם מרגיזים. כמי שעוקב הרבה שנים אחרי התנהלות הח"כים הערביים, אלו הצרחנים והצעקניים שאף הזדמנות אינם מפספסים להראות כאילו הם מלאי חימה וכועסים. הרי כל בר בי רב וטירון לא משנה באיזה גיל רואה נכוחה שזה תרגיל ועוד תרגיל. להוציא משווי משקל את יו"ר הוועדה שיושב ממש ליד ושוב להתחיל עם הריטואל על גזענות, קיפוח ו"אפרטהייד". ואז ערוצי התקשורת מתחילים להתרוצץ ושואלים למה כל דיון מתפוצץ. לא משנה אם הטענות תואמות למציאות או דמיון הם כבר יחברו במלל עקר את עיקרי הרעיון. ואל ישיאך לבך לשאול האם יש בזה קורטוב הגיון.
בהגיע העת לומר דברי טעם ולטכס עיצה. יושבים הם ומקרקרים כמו צפרדע בביצה. כבר מזמן ראינו אותם נקראים לסדר, אבל זה לא מה שלא בסדר. כל יום שני וחמישי וגם שישי, עדים אנו לתופעת הגייס החמישי. מעניין לי לדעת איזה סוג יצור המתקרא בן אדם, כחבר כנסת בכנסת ישראל מאיים שיישפך פה דם. מי משלם לגייס את אותו אספסוף. שמהשכמה עד השקיעה בקולי קולות צועק בלי סוף - ה"אללה הוא אכבאר" כבר מזמן חולל לענייני טרור. כבר מזמן משתמשים בו לכבות את האור. במקהלה או בודדים ברעש מחריש אזנים, והזוועה מדי יום זועקת לשמים. אפילו מונעים ממבקרים לשתות שם מים. הייתכן? בהר-הבית? לא תפילה, לא ריכוז וגם לא לשתות מים?
על כל צעד ושעל מצירים את צעדינו. גם מבית וגם מחוץ תוהים הלנו אתה אם לצרינו. בכל מקום בעולם מוציאים את דבת הארץ רעה. כאילו זאת מצוה לדבר נגד מדינה בצרה. מי צריך חופש דבור. כזה המשגע ומטריף את הציבור. ואני ממש לא חושש . שמישהו מהם מתבייש. הבושה מהם והלאה. בפרט שמקבלים כסף לחלל את שם אללה.
למצוא על מה להתלונן זאת לא הבעיה. החכמה היא לדעת לפתור את הכל בצורה הרצויה. הרבה דברים נכתבו על-ידי הוגי דעות אמיתיים ו"עיצות געבער" מזדמן. אבל העיקר חסר מן הספר ומי מתבונן? הריבונות על הר-הבית חייבת להתממש. כך שהמקום יהיה חברותי למשתמש. לא עוד הפגנות וצרחות של שכירי "אל צעיקה". לא עוד כאלה העולים להר-הבית ובלבם מועקה.
ויש גם איש מוכר וידוע לא רק מתמונות. אשר יוצא מגדרו בכל צורה ובכל הזדמנות. לבלות שעות לתרגל את השפה הערבית עבור איזה טקס חנפנות. למה לצאת בהצהרות אוהדות על כל מקרה של עויינות. וכי נעלמו ממנו מילות השיר "אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות". לא בכדי נפלו הנופלים ורגבי אדמת ארצנו רוויה בקרבנות. אם נראה לו שמעשיו מקרבים הלבבות. מוכח בעליל שדבריו מלבים להבות.
ומהדהדות באזני דברי התלמוד חיבור מדהים שכל מליו מצריכות לימוד. הבנת השפעת הגדול על האיש הקטן. ככתבם וכלשונם במסכת "מועד קטן". למה צריכים את זה בכל פעם להזכיר? הרי "אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר".(מועד קטן:כה ע"ב( ודברים כהוויתם ללא כחל ושרק "לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק".(שם). או "בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים?". (שם) הרי כל אחד אלו מסר חשוב לאנשים חשובים.
בדיוני סרק אין שום תועלת. הם לא מביאים תכלית ותוחלת. אם רואים שיש כאלה שאין דרכם ברורה וגם תועים. להם נאמר: "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", כמו שאמר שלמה בשיר השירים. והלואי שזאת תהיה נחלת האבות ולבנים. שידעו להנחיל את מורשת העם לדורות הבאים. ישובו לכור מחצבתם ולא לחצוב בורות נשברים. כי כך אמרו מורי הדורות אשר קבלו מהנביאים.
בראש חדש תמוז שבו מתחילים ימי "בין המיצרים", נישא שוב את עינינו אל ההרים. לשוכן במרומים מעומק הלב נישא תפילה. שבמהרה בימינו תבא הגאולה. ונזכה לנבואת "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'.(ישעיהו נד: יז) חודש טוב ומבורך.
