יוני נתניהו הוא איש שהגשים את האידיאל החינוכי, שלא לדרוש ממישהו לעשות משהו שאין הוא עצמו מסוגל לעשותו. על כך ועוד רבות למדתי מהספר 'יוני' מאת מאכס הייסטינגס. זאת מסקנתי: מסר מיוני, מאז ומתמיד הינו מסר מעולם האמת.
יוני צעד עם פלוגתו בסיירת חרוב, כמו בכל יחידת חי"ר, או שיריון, עליה פיקד, כשהוא יהודי ישראלי שורשי, נינוח ובוטח בעצמו, כשהוא משוחח עם לוחמיו לעתים קרובות על שדות הקרב של המכבים שהזדמנו על מסלול מסעותיהם, או על מלחמות היהודים ברומאים.
יוני הגיע למסקנה המצערת, כבר אז, בחורף 1970, כי הצעירים בישראל אינם מודעים כל צורכם להיסטוריה היהודית ולמורשתם.
"קשה לבקש מאדם שיילחם רק למען כיכר דיזנגוף", היה אומר.
יוני אהב מאוד את יהודה המכבי, שהצליח בתכסיסי גרילה מזהירים למשוך את הצבאות היוונים והסורים, שנשלחו נגדו, עמוק לתוך ההרים, והשמידם. הוא חזר וקרא את ספרו של הווארד פאסט 'אחיי גיבורי התהילה', סיפור על המכבים, שוב ושוב, בימי נעוריו ובמשך כל חייו.
"מה יכולים הערבים הפלשתינים לדעת על הארץ הירוקה הזאת, כאשר אנחנו האנשים שעשו אותה ירוקה?", היה יוני שואל. ברש"פ ובחמאס "נפגשות המסורת הרוסית והערבית של השמדה טוטאלית וטרור. הראה לי מדינה ערבית אחת, שבה מתייחסים למיעוט בצדק או בסלחנות. חונכתי באמונה, כי במשטר של עריצות ההתנגדות בכוח מוצדקת". בעיני יוני הטרור הערבי הפלשתיני הוא עריצות כנגד היהודים.
יוני בדעה, כי לישראל הזכות להלום ראשונה בכל מדינה ערבית, שהתחייבה בגלוי להחריבה. הוא רתח מזעם, שממשלת ישראל נכנעה ללחץ אמריקני בסוף מלחמת יום הכיפורים ולא השלימה את השמדת הארמיה השלישית המצרית המכותרת ליד תעלת סואץ. לערבים ניתן לצאת מן המלחמה באשליה שהחזיקו מעמד מבחינה צבאית, ומישראל נשללה ההזדמנות, משאת נפשם של יוני ורבים מחבריו, להנחית על הערבים תבוסה ניצחת.
יוני ראה בצער ובכעס רב כיצד בחלק אחר של הציבור, עדיין קיימת התקווה להגיע להסדרי שלום עם הערבים. ההיגיון אומר גם להם, שהערבים לא שינו את מגמתם הבסיסית - השמדת המדינה. אבל האשליה העצמית, ההונאה העצמית, שהייתה תמיד בעוכרי היהודים, פועלת שוב. הרי זה אסוננו הגדול. רוצים להאמין - ומאמינים. רוצים שלא לראות - ועוצמים עיניים. רוצים שלא ללמוד מהיסטוריה בת אלפי שנים - ומסלפים אותה. רוצים להקריב קורבן - ואכן מקריבים. מקריבים הרבה.
יוני היה משוכנע, כל מקרה של התפשרות יגרום לקירוב הקץ. כישראלים רבים עקב אחרי המדיניות הערבית החדשה של דיבורים רכים והגיוניים באוזני מדינאים ועיתונאים מערביים, בעוד הם מוסיפים להבטיח אש והרג באוזני בני עמם.
לא בכדי, הביא הסופר הייסטינגס בפתח ספרו על יוני, את מילותיו של סידני קייס, המבטאות את המסר של יוני נתניהו: "אני הגבר - שלום ביקשתי, ומצאתי - חוד בעיניי. אני הגבר - אחר מילים גיששתי ומצאתי - חץ בידי".
יוני חשש, שהדור הצעיר בישראל חסר את החינוך ואת ההכרה העמוקה הדרושים להמשך המאבק. יוני לא יכול לשכוח שאחרי מלחמת יום הכיפורים אמרו צעירים, אפילו בגדודו, בלשון ברורה, כי יש להם ספקות לגבי מלחמה חדשה למען "השטחים הכבושים".
ערב אחד חזר יוני מחופשה של ימים מספר ושמע איש יקר לו משמיע דעה, כי הוא מאמין בנסיגות ישראליות בשלבים תמורת ויתורים ערביים בשלבים, שיביאו לנורמליזציה ביחסים. אותו אדם גרס, כי יש אולי מקום לתת לערבים הפלשתינים כברת אדמה. יוני גער בו. יוני היה בדעה, כי נכונות להציע לערבים ויתורים תמורת הכרזות מילוליות גרידא היא בגדר טירוף.
יוני כתב, כי מלחמות היהודים הן תמיד המכוערות והקשות מכל. אלו הן מלחמות של התנצלות והתנצחות לא תכליתית, העלמת עובדות או סילופן, ודחיית החלטות. הפוליטיקה הישראלית היא עדיין פוליטיקה של גיטאות, על הכיתתיות המפלגתית והשחיתות שבה.
מצד שני, כמה חזקה האומה וכמה גדולה היא ברגעי משבר. איך נקפצות האצבעות לאגרוף פלדה בימי פרעות. העם כולו צבא. יהיה טוב! אל תשכחו: הכוח, הצדק וההחלטה הנחושה אתנו. וזה הרבה מאוד.
