החלטת כב' השופטת
אביגיל כהן בעניין סביר (ע"א 44711-11-14
סביר נ' בר נוי ואח')
הוכתרה על-ידי התקשורת כ"זכות להישכח" הישראלית. מבחינתי, היא יוצרת בקע בהליך ה"הודעה והסרה" שאומר שיכולים להיות מקרים שבהם המכונה, שוב, תצטרך להחליף את שיקול הדעת של השופט, ובכך יש בעיה. הסיפור של פסק הדין הוא פשוט: חיפוש בגוגל אחר שמו של התובע, עו"ד עמי סביר, הוביל לעמוד
הבא. כותרת העמוד היא "הינו עורך דין, אשר הורשע בחמש פרשיות שונות".
הכותרת, כמובן, לא התייחסה למר סביר אלא לאדם אחר, אשר סביר ייצג את לשכת עורכי הדין בערעור בעניינו.
סביר פנה לבית המשפט לתבוע דמיו הן ממר שאול בר-נוי, שמפעיל את האתר המעוול לכאורה, והן מול גוגל. בית משפט השלום (כב' השופטת
חנה ינון) קיבלה את התובענה כנגד בר-נוי, ודחתה את התובענה כנגד גוגל (תא 49918-05-12
סביר נ' בר-נוי ואח'). בפסיקה זו היא הטילה אחריות, תמוהה במקצת, על בר-נוי, אף שאין הדבר מהותי.
בר-נוי, בסך-הכל, קבע כי כותרת של עמוד מסוים היא "הינו עורך דין, אשר הורשע בחמש פרשיות שונות". זה לא התכוון או התעתד כי הדבר יופיע בחיפוש אחרי שמו של סביר. לא בוצע קידום "אקטיבי" של השם על-ידי הוספת תגי Meta או תוספות מסוימות, כפי שניתן לראות בקוד המקור דכאן: